השוק המשותף- בין המדינות החברות לאינטגרציה

"האיחוד יכונן שוק פנימי, בעשותו כן האיחוד יפעל למען:  פיתוח בר-קיימא של אירופה כלכלת שוק סוציאלית תחרותית ביותר; רמה גבוהה של שמירה ושיפור איכות הסביבה קידום מדעי וטכנולוגי" [ אמנת ליסבון, שוק פנימי, סעיף 3(3) TFEU].

 

 

 על השוק המשותף

                    

השוק המשותף הוא תולדה של אמנת רומא (1957), אשר יצרה את הקהילה הכלכלית האירופית ויצרה לראשונה מדיניות משותפת בין מדינות הקהילה בנושא מיסוי, מכסים וסחר. בשנת 1968, יותר מעשור לאחר מכן, הושגו כל יעדי האמנה. בשנות ה-70' המשיכו להסיר עוד ועוד מגבלות בין המדינות החברות.

 

מכניסתו לפעולה בשנות ה-90' (רפורמות אמנת מאסטריכט, פיתוח של מה שהוסכם באמנת רומא), השוק המשותף נחשב לאחד ההישגים הגדולים של האיחוד האירופי. ביטול המכסים, אזורי סחר חופשי, עידוד תחרות וכדומה העלו את רמת החיים ברחבי האיחוד.

 

על אף שמרבית התחום הכלכלי עבר לידי האיחוד האירופי, השוק המשותף עדיין אינו (ואולי גם לא יהיה) אזור כלכלי אחד כיוון שיש מספר תחומים כלכליים עליהם אחראית כל מדינה בפני עצמה. בעיקר בתחומי מיסוי ורווחה.

 

השוק המשותף קיבל חיזוקים לאורך השנים על ידי האיחוד האירופי, על מנת לעודד ליברליזציה, פיתוח ושיתוף פעולה מצד ה"סוחרים" ו"הצרכנים" כאחד.

 

האיחוד האירופי אשר מונה למעלה מחצי מיליארד תושבים, אזרחי עשרים ושבע מדינות (ועוד היד נטויה) אינו גוף הומוגני. יש בו דתות שונות, תרבויות שונות, אפשרויות כלכליות שונות, פערים, מאפייני תעשייה שונים, מאפיינים גיאוגרפיים- ועקב כך מאפייני חקלאות שונה, ובקיצור כל הקשיים האפשריים בדרך ליצור כלכלה אחת אחודה. למרות זאת, החל מראשיתו צועד האיחוד האירופי בבטחה אל עבר שוק כלכלי משותף. כיום ניתן לומר שרב המשותף על הנפרד בתחום הכלכלי במרחב האיחוד. בפרק זה ננסה להראות כיצד המכונה הכלכלית העצומה הזו פועלת, איך החלטות מתקבלות, מהיכן הכספים מגיעים ולאן הם הולכים, מי משפיע על מה ועוד.

 

תחומי אחריות כלכליים בלעדיים לאיחוד האירופי

דיני תחרות הנדרשים לתפקודו של השוק הפנימי, מדיניות מוניטארית למדינות החברות בגוש מטבע האירו, שימור מקורות ביולוגיים ימיים תחת מדיניות הדייג המשותפת, מדיניות מסחר משותפת, הסכמים בינלאומיים תחת תנאים מסוימים TFEU  [סע' 3 ].

 

תחומי אחריות משותפים לאיחוד עם המדינות החברות

שוק פנימי, מדיניות רווחה באותם תחומים המוגדרים ע"י ה- TFEU, סביבה, תחבורה, אנרגיה, מרחב החירות, הביטחון והצדק, נושאים לדאגה משותפת בתחום בריאות הציבור, באותם תחומים המוגדרים ע"י ה-TFEU  [סע' 4 ].

 

מדיניות הדיג המשותפת

 

אחד משיתופי הפעולה החשובים של האיחוד הוא בנושא מדיניות הדייג (Common Fisheries Policy (CFP, אשר נוסחה לראשונה באמנת רומא (1957) ומהווה כתקנון חוקים המשמש לניהול והסדרה של מאגרי הדיג באירופה. בשנת 1970 נוספה הגישה החופשית לתקנון, המאפשרת לכלל ציי הדיג האירופים גישה שווה למים ולשטחי הדיג שמטרתה לייצר ולקדם תחרות הוגנת בין הדייגים.

עם כניסתה לתוקף של אמנת מאסטריכט, האמנה המכוננת של האיחוד האירופי בשנת 1993, הוטלו סמכויות הפיקוח על מאגרי המים הטריטוריאליים על מוסדותיו. שיטת הפיקוח על מאגרי הדיג נועדה לגבש את התנאים לקיומה ורווחתה הכלכלית של התעשייה, לייצר חלוקת הזדמנויות לדיג בין מדינות האיחוד וכן לשמירה על המערכת האקולוגית הימית. במרוצת השנים נערכו שינויים נוספים בתקנון מדיניות הדיג ובינואר 2010 כוננו תקנות  Illegal,Unreported and Unregulated (IUU) fishing, במטרה להיאבק בתופעות דיג בלתי חוקיות המובילות לדילול אוכלוסיית הדגים, הרס של בתי גידול ימיים ופגיעה בתחרות התעשייה הימית בעיקר בקרב קהילות החוף של המדינות המתפתחות. כמו כן, בשנת 2013 המועצה האירופית והפרלמנט האירופי ניסחו כללים אכיפתיים לכלל פעילויות הדיג הימיות במטרה להגן על איכות הסביבה, הכלכלה והחברה. במסגרת זו, נקבעה תכנית TAC) Total allowable catch) המגדירה ומחייבת את מדינות האיחוד בשמירה על מכסת הדיג שהוקצתה להן. מטרת התכנית היא לשמור על המאזן בין קידום מערכת דיג כלכלית ורווחית לשימור המגוון הביולוגי של היצורים הימיים ומניעת הכחדתם. כתוצאה מכך, טענו מבקרי התכנית שההגבלים יצרו דילול משמעותי במאגרי הדיג והובילו לפגיעה תעסוקתית באזורים שכלכלתם מבוססת על תעשיית הדיג.

תהליכי קבלת ההחלטות בניהול הדיג נערכים בשיתוף פעולה בין מוסדות האיחוד למוסדות הלאומיים, המורכבים מנציגויות של אוכלוסיית הדייגים, במטרה לייצר הלימה בין ההחלטות שמתקבלות לבין התנאים הסביבתיים והאזוריים המשתנים. הנציבות האירופית והמועצה האירופית פועלות בשיתוף פעולה בנושא מדיניות הדיג. אחת לשנה המועצה האירופית מאמצת את ההגבלים והמכסות על הדיג שנקבעו בשיתוף הנציבות האירופית האחראית הן על החקיקה והן על האכיפה בנושא. במסגרת זו, מוסדות האיחוד האירופי פועלים לקידום רווחיות ענף הדיג במקביל לניסיונותיהם לשלב את מרבית השחקנים המעורבים בהליכי קבלת ההחלטות: תאגידים, מדינות שכלכלתן מבוססת על תעשיית הדיג, מוסדות לאומיים ומדינות שאינן חברות באיחוד.