היחסים במבט היסטורי

ראשית היחסים: ימי בן גוריון - התחלה מבטיחה

עוד בטרם נכנסה לתוקפה "אמנת רומא", היו לישראל יחסים פעילים עם מנהיגי שש המדינות אשר חתמו על האמנה. בשנת 1958 השיקה ישראל את מערכת היחסים שלה עם הקהילה האירופית החדשה, ושלחה משלחת דיפלומטית לבריסל, "הבירה החדשה" של הקהילה (המדינה השלישית שעושה זאת אחרי ארצות הברית ויוון). משנת 1959 ועד היום מתקיימים יחסים דיפלומטיים מלאים בין הקהילה לישראל. כך הביעה ישראל לא רק את הכרתה המדינית-דיפלומטית בקהילה האירופית, אלא גם הכרה ואמונה בכך שהיא תתפתח לגוף בעל משמעות ומשקל בין-לאומיים שרצוי ליצור עמו שיתוף פעולה מבעוד מועד. בכך הקדימה ישראל רבים. אפילו חלק ממדינות אירופה נזקקו עדיין לשנים מספר של התבוננות מהצד בטרם קשרו את גורלן בגורל הקהילה והצטרפו אליה. אין לחפש סימטריה בין ישראל לקהילה האירופית, אך גם האחרונה שמחה אז על ההכרה הישראלית וראתה תועלת בקשר שנוצר. בשנת 1964 ישראל נמצאה בגל המדינות הראשון שחתם עם הקהילה האירופית על הסכם סחר להפחתת מכסים והגבלה על הסחר.

התפנית של מלחמת "ששת הימים"

ההסכם מ-1964 היה בתוקף עד לשנת 1967. עובדה זו משמעותית ביותר, כיוון שמלחמת "ששת הימים" ותוצאותיה שינו את יחס הקהילה האירופית הן פרטנית והן כקולקטיב כלפי ישראל. ארצות הברית וישראל נחשבו לבנות ברית, אך אירופה וישראל התייחסו האחת לשנייה בחשדנות. הקהילה התחלקה לשלוש קבוצות על פי המדיניות כלפי הסכסוך הערבי- ישראלי: איטליה וצרפת היו פרו-ערביות, גרמניה והולנד היו פרו-ישראליות, בלגיה, לוקסמבורג ואנגליה היו ניטרליות. למרות זאת, בשנת 1970 ישראל שדרגה את ההסכם וחתמה על הסכם ל-5 שנים, שבו הורחבו היקפי הפחתת המכסים משנות השישים. בתוך המערכת הזאת, ועל רקע המלחמה הקרה, ישראל שאפה לנתב את עצמה מול הקהילה. בשנת 1973 מדינות ערב משתמשות בנשק החזק ביותר שלהן, הנפט, כאמצעי להפעלת לחץ על מדינות אירופה שהיו תלויות בהם לגמרי בצריכת הנפט. מדינות ערב החליטו לצמצם את אספקת הנפט והאנרגיה למדינות פרו-ישראליות באירופה עד כדי הפסקת האספקה לגמרי. גם על המדינות הניטרליות הופעל לחץ. אף על פי כן, הסכם נוסף נחתם בשנת 1975, למרות הלחץ  שהופעל על אירופה. זה היה הסכם על איזור סחר חופשי ששם לו למטרה להסיר מכסים ומגבלות סחר, אך הסכם זה היה מוגבל יחסית מבחינת החבילה המוצעת בו והוא מייצג באופן מסוים את הקיפאון ששרר בין שני הצדדים. עם זאת, במשך כל השנים ניסתה הקהילה האירופית לקחת חלק פעיל יותר במהלכי המשא והמתן לשלום במזרח התיכון, אך ניסיונות אלה לא צלחו, אם בשל הברית הישראלית- אמריקאית ואם בשל טענתה של ישראל לחוסר אובייקטיביות של הקהילה האירופית.

היחסים עולים על שרטון: ונציה

המשבר הגדול ביותר שידעו הצדדים הייתה הצהרת ונציה מ-1980. אירופה בנתה את כל יחסי החוץ במסגרת של תיאום ושיתוף פעולה על בסיס המקרה הים תיכוני . מאז שנות ה-60' מדיניות הקהילה האירופית כלפי אגן הים התיכון הייתה בעייתית במידה מסוימת. מדינות המזרח התיכון סיפקו הרבה מוצרי חקלאות (פירות וירקות) לאירופה, ורצו להדק את יחסיהן עם הקהילה האירופית. האיחוד לא רצה שישראל תהיה בין המדינות הראשונות להידוק היחסים בגלל הקשר עם מדינות ערב וחשיבותן בתחום הנפט. בנוסף ראה האיחוד בספרד ופורטוגל (שהצטרפו רק ב-1986) מדינות חשובות יותר עבורו,  שהיחסים עמן נוחים יותר, כאשר תחומי החקלאות שלהן ושל ישראל חופפים במידה רבה.

ביוני 1980 נפגשו ראשי הקהילה האירופית ובין הנושאים שהועלו בוועידה עלה גם הסכסוך הישראלי- פלסטיני. התוצר של ועידה זו הייתה הצהרת ונציה.

נקודות מרכזיות- הצהרת ונציה, 13 ביוני 1980

  • יש למצוא פתרון לבעיה הפלשתינית, שאיננה רק בעיית פליטים בלבד!

  • זוהי הפעם הראשונה שגורם בין-לאומי מכיר בזכות להגדרה עצמית של הפלסטיניים.

  • יש בהצהרה הכרה באש"ף ונקבע שצריך לשתף אותו במשא ומתן.

  • בנושא ירושלים האירופים טוענים שיש להגיע לפתרון מוסכם ולא באופן חד צדדי.

  • קוראים לשים קץ לכיבוש השטחים וקובעים כי ההתנחלויות הינן מכשול לתהליך השלום ואינן חוקיות.

 

תגובת ישראל לא איחרה לבוא. להלן דברי ראש הממשלה מנחם בגין ז"ל:

"ההחלטה קוראת לנו ולאומות אחרות המעורבות בתהליך השלום לקרוא פנימה את הערבים הקרויים אש"ף ... עבור שלום אשר יושג  בהשתתפות ארגון המרצחים הזה, מספר מדינות אירופיות מוכנות להעניק ערבויות, אפילו ערבויות צבאיות ... כל אדם בעל זיכרון חייב להתחלחל בזכרו את הערבויות אשר ניתנו לצ'כוסלובקיה בשנת 1938 אחרי שחבל הסודטים נקרע ממנה, גם זאת בעבור זכות ההגדרה העצמית ... כל אדם בעל רצון טוב וכל אדם חופשי באירופה, אשר למד את המסמכים הללו, ייראה בהם את כניעת מינכן, השנייה בדורנו, סחיטה רודנית ועידוד לכל הגורמים המעוניינים לערער את הסכמי קמפ-דייויד ולהביא לכישלונו של תהליך השלום במזה"ת".

הצהרת ונציה נחשבת בעיני ישראל הרשמית עד היום כאחד הגורמים העיקריים ל"קרירות" היחסים בין הקהילה האירופית (לימים האיחוד האירופי) וישראל, כאשר סוגיית גורלם של הפלסטינים מהווה נקודת מתיחות מרכזית עד ימינו אנו. ההצהרה נתפסה כבגידה של אירופה בישראל. כאן החל השבר הגדול בין ישראל לאירופה. משלב זה אירופה הודרה לחלוטין מתהליך השלום. גם בצד הפלסטיני לא היו מרוצים מהצהרת ונציה משום שאין בה קריאה להקמתה של מדינה פלסטינית. האירופים דווקא היו מרוצים עד מאוד מההצהרה, הייתה זו הפעם הראשונה בה הם הגיעו למכנה משותף בתחום מדיניות החוץ. למעשה זוהי הפעם הראשונה בה גובשה מדיניות חוץ אירופית רשמית.

שנות התשעים: התחממות ביחסים, שדרוג וקירבה

לאחר עשור של מתיחות בין שני הצדדים, עשור בו התקיימה מלחמת לבנון הראשונה, שנות התשעים הביאו עימם רוח חדשה ליחסי אירופה ישראל. ועידת השלום במדריד ב-1991  הייתה סמן ראשון. אין ספק שנפילת הגוש הקומוניסטי והמלחמה עם עיראק שרטטו "עולם חדש", והייתה זו הזדמנות להתחלה חדשה, גם ביחסי אירופה וישראל. ועידת השלום במדריד פתחה  תהליך שלום במזרח התיכון אשר הוביל להסכם השלום עם ירדן וחתימה על הסכמי אוסלו. אירופה הייתה מאוד מעוניינת בתפקיד מרכזי בוועידה, אך ארה"ב העדיפה לשלב את הרוסים כשחקן מגשר כיוון שהם נתפסו גם כמיודדים עם העולם הערבי. מדריד נבחרה בעקבות העובדה כי עד שנת 1986 ספרד לא קיימה יחסים עם מדינת ישראל ולכן נתפסה כניטראלית. אירופה הרשמית הוזמנה במעמד של משקיפה לצד הליגה הערבית, ונתנו לה את תיק שיתוף הפעולה האזורי (REDWE), אחת מקבוצות עבודה רבות שהוקמו. תהליך מדריד נתקע בשלב מסוים, וקבוצת העבודה היחידה שהמשיכה לעבוד באופן רציף היא זו של שיתוף הפעולה האזורי, בראשות האירופים.

טרם תחילת הוועידה ראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, התנית את השתתפות האירופים בועידת מדריד ביצירת הסכם כלכלי מחודש בין אירופה לישראל, אשר יהיה טוב יותר מזה שנחתם בשנת 1975. בשנת 1995 נחתם הסכם ההתאגדות (עליו יורחב מיד), אשר נתפס כתולדה של ועידת השלום במדריד.

ישראל הבינה כי לצד האירופי אינטרס לשייך אותה לכלל אגן הים התיכון, בעקבות תהליך ברצלונה. ישראל פנתה לגרמניה ומכך נכתבה, תחת הנשיאות הגרמנית, הצהרת אסן משנת 1994:

"המועצה האירופית מביאה בחשבון כי ישראל, בהתייחס לרמת הפיתוח הכלכלי הגבוהה שלה, צריכה ליהנות ממעמד מיוחד (special status) בקשריה עם האיחוד האירופי על בסיס הדדיות ואינטרסים משותפים.  בתהליך זה פיתוח כלכלי אזורי במזרח התיכון הכולל גם את האזורים הפלסטיניים, יואץ אף הוא".

להצהרה לא הייתה משמעות אמיתית אלא יותר משמעות סמלית, אשר ברבות השנים פחתה גם היא, כיוון שגם שאר מדינות אגן הים התיכון קיבלו את אותו מעמד מיוחד.

תהליך ברצלונה, או בשמו השני השותפות האירופית-ים תיכונית, הושק בשנת 1995 והכתיב מדיניות כלכלית משותפת כלפי מדינות אגן הים התיכון. המשתתפות היו כל 15 החברות באיחוד יחד עם אלג'יריה, קפריסין, מצרים, ישראל, ירדן, הרשות הפלסטינית, מרוקו, רוסיה, תוניסיה, טורקיה ולבנון.

הסכם ההתאגדות (האסוציאציה) : בין ישראל והאיחוד האירופי ותהליך ברצלונה 1995:

הסכם ההתאגדות בין האיחוד האירופי וישראל נחתם בבריסל, ב-20 בנובמבר 1995. במקביל החל לנוע "תהליך ברצלונה" (ע"ע מדיניות חוץ). הסכם ההתאגדות אושרר על ידי הפרלמנטים של 15 המדינות החברות באיחוד, הפרלמנט האירופי ועל ידי הכנסת, ונכנס לתוקף ב-1 ביוני 2000. הסכם זה החליף את הסכם שיתוף הפעולה משנת 1975. ההסכם ביסס את ההסדרים שנקבעו לסחר חופשי במוצרים תעשייתיים אשר היו בתוקף מאז סוף שנות השבעים.

הטקסט המרכזי מתייחס לדיאלוג מדיני סדיר בדרג של שרים ופקידים בכירים, ובדרג הפרלמנטארי, באמצעות מגעים בין הפרלמנט האירופי לבין הכנסת. בדיאלוג מושם דגש על שלום, בטחון ושיתוף פעולה אזורי. כן מודגש הצורך לתרום ליציבות ולשגשוג אגן הים התיכון ולקדם את ההבנה והסובלנות בו. ההסכם מאשר את קיומו של סחר חופשי בסחורות תעשייתיות. כללי המקור עבור מוצרים ישראליים הינם גמישים בהסכם זה, יותר משהיו בהסכם שיתוף הפעולה משנת 1975. בנוסף, אמורה להתבצע ליברליזציה מתקדמת והדדית של מוצרי סחר חקלאיים. בשנת 2000, לאחר אשרור ההסכם, החלו דיונים באשר לוויתורים הדדיים נוספים.
 

עיקרי ההסכם:

  • קיום של דיאלוג מדיני קבוע.

  • חשיבות הקשרים המסורתיים בין הצדדים והערכים המשותפים.

  • הידוק הקשרים בין הצדדים על בסיס הדדיות ושותפות, והמשך קידום שילובה של כלכלת ישראל לתוך הכלכלה האירופית.

  • חשיבות החופש הכלכלי ועקרונות מגילת האו"ם, בעיקר השמירה על זכויות אדם ודמוקרטיה.

  • הצורך בשילוב מאמצים לחיזוק היציבות הפוליטית והפיתוח הכלכלי באמצעות עידוד שיתוף הפעולה האזורי.

  • החופש להקמת מוסדות וליברליזציה של שירותים .

  • הרצון לפתח דיאלוג מדיני סדיר בנושאים בילטראליים ובינלאומיים.

  •  מחויבות הצדדים לסחר חופשי ולעקרונות הסכם גאט"ט (חופש תנועה של הון וחוקי תחרות).

  • תקווה כי ההסכם ייצור אווירה חדשה ביחסים הכלכליים בין הצדדים, ובעיקר בפיתוח הסחר, ההשקעות ושיתוף הפעולה הכלכלי והטכנולוגי.

  • קיום שיתוף פעולה תרבותי.

  • מן ההסכם: "מערכת היחסים בין הצדדים, כמו גם כל הוראות ההסכם עצמו, יתבססו על כיבוד זכויות האדם ועקרונות הדמוקרטיה, המנחים את מדיניות החוץ והמדיניות הבינלאומית והמהווים יסוד מהותי של הסכם זה".- כמו תמיד, לאירופים חשוב ליצור קישור ישיר בין שותפות כלכלית על כלל נגזרותיה והשכר שבצידה, לבין ההקשר המדיני והביטחוני, עם רמיזות ברורות ליחס של ישראל לפלסטינים.

  • כחלק מן ההסכם הוקמה מועצת התאגדות ברמה של שרים, למועצה זו נוספה ועדת התאגדות, אשר אחראית ליישום ההסכם:

  1. מועצת ההתאגדות Association Council כוללת את נשיא הנציבות, הנציב הגבוה למדיניות החוץ האירופית, כל שרי החוץ של האיחוד, שר החוץ הישראלי. המועצה מתכנסת פעם בשנה ודנה  במערכת היחסים בין ישראל לאיחוד האירופי.

  2. ועדת ההתאגדות Association Committee היא הגוף שמנהל את מערכת היחסים השוטפת, על בסיס יומיומי בו נפגשים שגרירים, או פקידי מדינה שוטפים.

 


תחומים אחרים של שיתוף פעולה הכלולים בהסכם מביעים הסכמה לנהל משא ומתן על:

  • ליברליזציה נוספת של הזכות להקים חברות.

  • הסרת כל המגבלות על העברות הון.

  • שקיפות בסיוע מדיני ושינויים במונופולים של המדינה.

  • זכויות קניין רוחני, תעשייתי ומסחרי בהתאם לסטנדרטים הבינלאומיים הגבוהים ביותר.

  • שיתוף פעולה כלכלי בתחומים של עניין הדדי: שיתוף פעולה אזורי, תעשייתי, חקלאי, תקנים, שירותים פיננסיים, מכס, איכות סביבה, אנרגיה, מידע וטלקומוניקציה, תחבורה, תיירות, התקרבות בחקיקת חוקים, מאבק בהלבנת סמים וכספים והגירה.

  • הפקות משותפות בתחום העיתונות והמדיה האור-קולית, בנוסף לחיבור יוזמות ישראליות עם אלה של הקהילה האירופית. שיתוף פעולה בתחומי התרבות לשם השגת הבנה הדדית טובה יותר של תרבות האחר, עידוד חילופי משלחות נוער וחילופין בין אוניברסיטאות ומוסדות חינוך אחרים, הוראת שפות.

  • קידום פעילויות של אינטרסים משותפים בתחום המידע והתקשורת.

  • שיתוף פעולה בין מדינות באזור יזכה לעידוד. קווי מסגרת יוגדרו במהלך הדיאלוג המדיני ושני הצדדים יעודדו יוזמות המיועדות לקדם שיתוף פעולה בין ישראל, מצד אחד, לבין מדינות אחרות באזור, וכן הגדה המערבית ורצועת עזה, מצד שני.  תחומים שיזכו לעדיפות בהקשר זה יהיו חיבור רשתות אנרגיה, מים, איכות סביבה, תשתית תקשורת ורשתות אזוריות בין מוסדות.

זכויות אדם ודמוקרטיה

 

בהתאם לדור החדש של הסכמי ההתאגדות בין האיחוד האירופי לבין שותפותיו באגן הים התיכון, ההקדמה להסכם ברצלונה מדגישה את חשיבות עקרונות אמנת האו"ם, ובעיקר כיבוד זכויות האדם, עקרונות הדמוקרטיה והחרות הכלכלית, את הצורך לחזק את היציבות הפוליטית ואת פיתוחו הכלכלי של האזור באמצעות עידוד שיתוף פעולה אזורי. כמו כן, מדגישה ההקדמה את הצורך בפתיחת דיאלוג פוליטי קבוע בהקשרים בילטראליים ובינלאומיים באשר לנושאים של עניין משותף, כגון מדע, טכנולוגיה, תרבותו חברה לטובת שני הצדדים. כיבוד זכויות האדם ועקרונות הדמוקרטיה מנחים את מדיניות הפנים והחוץ, הן של ישראל והן של הקהילה האירופית, ומהווים גורם חיובי וחיוני של ההסכם. לבקשתה של ישראל, נוסחה הצהרה משותפת באשר לחשיבות יחסם של שני הצדדים למאבק נגד שנאת זרים, אנטישמיות וגזענות.

לסיכום

כפי שניתן לראות, אין אלו הסכמים כלכליים גרידא, אלא הרבה מעבר לכך. להסכמים אופי מדיני, משפטי, טכנולוגי, תרבותי. ההסכמים נחתמו על ידי מדינת ישראל, על ידי הקהילה האירופית ועל ידי כל המדינות החברות. מכאן ניתן להבין למה כה קשה להסכמים כאלו להיחתם, שכן על כל הפרלמנטים הלאומיים לאשר אותם. לכן לקח חמש שנים לאשרר את הסכם ההתאגדות, בשל קיומן של מדינות נוספות בתוף המשוואה, תהליך ברצלונה לא מומש באופו מלא. עלייתו של בנימין נתניהו לשלטון בשנת 1996 לא מצאה חן בעיני חלק ממדינות האיחוד, ופגמה במימוש חלקים מן ההסכמים, על אף שאושרו. המימד המרכזי  הצליח לצאת אל הפועל הוא המימד החברתי- תרבותי. היה פיתוח אדיר של ארגוני חברה אזרחית סביב הסכם ההתאגדות, וגם סביב תהליך ברצלונה. במימד האזורי שרדה זמן רב מסגרת של מפגשי שרי החוץ מכל המדינות, אשר ישבו יחד גם לאחר שתהליך השלום התמוטט.

קשיים ביישום והפעלת הסכם ההתאגדות ותהליך ברצלונה:

  1. אופן הפעולה של תהליך ברצלונה חייב קונצנזוס, לא ניתן היה להפריד את היציבות הביטחונית מהיציבות החברתית, ומכיוון  סוריה וישראל התנגדו אחת לשנייה, לא ניתן היה להגיע לכלל פעולה.  

  2. מבחינה גיאוגרפית ישראל מצאה את עצמה מבודדת לחלוטין. בתחילת התהליך היו לצידה קפריסין ומלטה, אך בשלב מסוים מדינות אלה עברו למשא ומתן אינטנסיבי לצירופן לאיחוד ולאחר מכן אף הצטרפו. ישראל מצאה עצמה מבודדת ולא ניתן היה ליצור שיתוף פעולה בין מדינות ערב לבין מדינת ישראל.

  3. ישראל נתפסה כחלק מהאזור, ולא כמדינה עם מערכת יחסים בילטראלית עם האיחוד. כל הצעה שישראל העלתה בפני האיחוד הועברה לפורום האזורי, מצידן, מצרים וישראל שללו כל הצעה שבא מאחת מהן. מסיבה זו היחסים עם האיחוד האירופי נתקעו עד שנת 2004 .

  4. ישראל לא הצליחה להתקדם במישור הכלכלי ולא הייתה זכאית לתמריצים כי נתפסה כמדינה מפותחת ביחס למדינות האחרות.  ישראל נשארה בתהליך  בגלל שיקולים פוליטיים ולא כלכליים. מבחינה כלכלית התהליך פגע בה, אך ישראל החליטה שלטווח הארוך נכון לקדם את כלכלות האזור.

 

שנות האלפיים: הקרבה נמשכת, היחסים מתהדקים, ואז שוב "מקל בגלגלים":

אחד המהלכים שמסמלים את הקירבה לאירופה באותן שנים היא הצעתו של ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, שלאחר יציאת ישראל מרצועת עזה יישבו במקום כוחות אירופיים, דבר שעד אז נראה כחלום רחוק. בהצעה זו נתן אריאל שרון אמון באיחוד האירופי ובכוונותיו. בשנת 2004 האיחוד הכיר בכך שתהליך ברצלונה כשל. התהליך המולטי-לטראלי לא תפקד ואירופה חוזרת להתמקד במסגרת הבילטראלית. בשנת 2009 סרקוזי, הנשיא התורן של האיחוד האירופי, הקים את ה Euromed, איחוד למען הים התיכון המיועד רק למדינות ששוכנות על שפת הים התיכון. מוסד איחוד הים התיכון מהווה ניסיון לבנות מודל אירופי שיעסוק בפרויקטים כלכליים, ודרך לשקם את תהליך ברצלונה שכשל.

על Euromed:

הגרמנים, האיטלקים והספרדי הציעו חלופה אשר תהווה המשך ישיר ומשופץ לתהליך ברצלונה וקראו לה Euro-Mediterranean Partnership. בתוכנית זו נכללו כל מדינות איחוד האירופי, כל מדינות אגן הים התיכון ומדינות אחרות כמו מדינות הבלקן. התהליך כלל שותפות כלכלית ופיננסית, דיאלוג פוליטי וביטחוני, בטיחות ימים ושיתוף פעולה סוציאלי, הומניטארי ותרבותי. תהליך זה יקרא לימים ה (European Neighborhood Policy- ENP), מדיניות השכנוּת האירופית (להרחבה ע"ע מדיניות חוץ).

 

ישראל בתוך מדיניות השכנות האירופית:

הרעיון במדיניות השכנות האירופית הוא להתוות את מעגל השכנות החדש של אירופה לאחר התרחבותה בשנים 2004 ו-2007, כאשר מטרתה היא ליצור "מעגל של מדינות חברות". בבסיס התכנית עומד הרצון לייצא את היציבות והשגשוג לטבעת של מדינות שכנות. בתפיסתה של אירופה, על מנת להתייצב ולייצר תהליך איתן יש רק פתרון אחד, לאמץ את החקיקה האירופית. ההשתתפות במספר תכניות של האיחוד האירופי מיועדת להגביר את שיתוף הפעולה והקשרים עם האיחוד.

על פי מדיניות השכנות האירופית, לכל מדינה מותאמת תכנית פעולה משלה. ישראל מברכת על התכנית, כי סוף סוף מדובר ביחסים בין ישראל לאיחוד ללא הקשיים שנוצרו בתהליך ברצלונה בגלל המימד המולטי- לטראלי. 

תכנית הפעולה במסגרת מדיניות השכנות האירופית קבעה, ביתר פירוט מאשר הסכם ההתאגדות הקודם לה, את תחומי וסוגי שיתוף הפעולה בין האיחוד האירופי לישראל.

עיקרי התכנית בין ישראל לאיחוד האירופי:

הגברת הדו-שיח ושיתוף הפעולה הפוליטיים. הגברת האינטגרציה הכלכלית. הגברת שיתוף הפעולה בנושאים הקשורים להגירה, למאבק נגד הפשע המאורגן, לרבות סחר בבני אדם ושיתוף פעולה משטרתי ומשפטי. קידום שיתוף פעולה בתחום רשתות התחבורה, האנרגיה והתקשורת. חיזוק המימד הסביבתי של המדיניות הציבורית ושיתוף פעולה בין האיחוד האירופי לישראל. חיזוק הקשרים ושיתוף הפעולה בקשרים מסוג people-to-people בתחום החינוך, בתחום התרבותי ובתחומי החברה האזרחית ובריאות הציבור. במהלך יישום תכנית הפעולה נחתמו כמה הסכמים חדשים (סחר במוצרים חקלאיים, התאמת תקנים), ביולי 2012 נחתם הסכם "השמיים הפתוחים" בין ישראל לאיחוד האירופי, לפי ההסכם תתווספנה מדי שנה 7 טיסות שבועיות מישראל לכל יעד באירופה. 

 

יישום תכנית הפעולה יצר מארג קשרים הדוק עוד יותר. הוקמו עשר תתי-ועדות הנפגשות באופן סדיר, הן בבריסל והן בירושלים. נערכו סמינרים בנושאים כגון המלחמה בטרור והמאבק נגד גזענות ואנטישמיות. בנוסף על כך, כלים כגון TAIEX ופרויקט התאומות (Twinning) אפשרו למומחים אירופיים ולעמיתיהם הישראליים לשתף אלה את אלה במומחיות ומידע במגוון רחב של תחומים במטרה לאתר חוקים ותקנות ישראליים ולהתאימם לאלה של האיחוד האירופי.  

   

כתוצאה ממדינות השכנות האירופית היינו עדים לרנסנס אדיר מבחינת היחסים בין ישראל לאירופה. ישראל מסתמנת כמדינה המתקדמת ביותר מבין כל ה"שכנות" מכל הבחינות. מימוש התכנית זכה להצלחה כה רבה עד שאירופה החליטה שהגיע העת לצקת תוכן למעמד המיוחד שניתן לישראל בהצהרת אסן בשנת 1994. ואכן הוקמה קבוצת עבודה לשדרוג היחסים בין ישראל לקהילה האירופית. ההכרה הרשמית במעמדה של ישראל הגיעה בהצהרת לוקסמבורג ביוני 2008.

הצהרת לוקסמבורג 2008: שדרוג היחסים בין ישראל והאיחוד האירופי

"לנוכח רצוננו המשותף לשדרג את היחסים הבילטראליים, מצפה האיחוד האירופי לחזק באופן הדרגתי את שיתוף הפעולה באמצעים שונים ברמה הפוליטית וברמה הסקטוריאלית בהתאם לאינטרס המשותף שלנו, ולנצל אפשרויות חדשות להגברת שיתוף הפעולה עם ישראל במסגרת התכניות הרלוונטיות של הקהילה".

שדרוג היחסים יתבצע בשלושה תחומים עיקריים:

פירוט השדרוג:

מפגשי פסגה אד הוק בין ראשי המדינות.  העמקת שיתוף הפעולה המיניסטריאלי: מפגשים שנתיים בין שרי החוץ מפגשים אד- הוק של שרים ישראליים עם הטרויקה ובמידת הצורך עם מועצת שרי החוץ/המועצה הכללית. מנכ"ל משרד החוץ ייפגש מידי כהונה נשיאותית פעם אחת עם הוועדה הפוליטית ביטחונית של האיחוד האירופי. יתאפשר למומחים ישראליים להיפגש על בסיס אד הוק עם המועצה ועם ועדות אחרות של האיחוד האירופי. היוועצות סיסטמתית ורחבה בנושאים אסטרטגיים. העמקת חילופי הדעות בנושאים ספציפיים ובעיקר בנושאי זכויות אדם ואנטישמיות. ישראל תוזמן להצטרף להכרזות CFSP של האיחוד האירופי. עידוד אינטגרציה ישראלית ומעורבות ישראלית בארגונים בינלאומיים. העמקת הדיאלוג בין חברי הכנסת והפרלמנט האירופי.   

לסיכום: מדיניות השכנות והצהרת לוקסמבורג

לשדרוג זה אין משמעות מעמיקה בפן המעשי, אלא הוא מהווה בעיקר אמירה פוליטית, ומסמל סולידריות בין אירופה לישראל. אך כמו בכל הסכם או אמנה- כל עוד לא יהיה שלום - לא יתקיים שדרוג משמעותי. ניתן לראות שאין בהצהרת לוקסמבורג אימוץ חקיקתי כלשהו, וכפי שציינו, הדרך להתקרב לאיחוד האירופי היא דרך חקיקה!

סממנים וסיבות: פריחת היחסים בראשית שנות האלפיים

התקפות הטרור במדריד (ב-11 במרס  2004) ובלונדון (ב-7 ביולי 2005) וסוגיית הקריקטורה הדנית (ב-30  בספטמבר 2005), החריפו את היחסים בין אירופה לכמה מדינות מוסלמיות, ותרמו, זמנית לפחות, להתגברות האהדה למצבה של ישראל. תמיכת ישראל בדיאלוג עם איראן שיזם האיחוד האירופי באמצעות שלוש מדינות חברות: צרפת, גרמניה ואנגליה, שמטרתו הייתה להביא לידי סיום את מאמצי איראן לפתח נשק גרעיני.

באוגוסט 2005 יישמה ישראל את החלטתה החד- צדדית לנסיגה מלאה מרצועת עזה ולפירוק היישובים היהודיים בה. האיחוד האירופי, כמו שאר הקהילה הבין- לאומית, קידם בתשואות החלטה זו. הנסיגה המלאה מגבול מצרים - רצועת עזה חייבה פיקוח על מעבר רפיח. ישראל הסכימה (לראשונה) לפריסת יחידה אירופית בשטח - כוח המשימה לסיוע בגבול (EUBAM).

בשלהי 2005 ישראל הסכימה שהאיחוד האירופי יעניק סיוע לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית. את הסיוע העניק כוח המשימה המשטרתי של האיחוד האירופי (EUROPOL- COPPS).

בסוף מלחמת לבנון השנייה, בקיץ 2006, ביקשה ישראל לחזק את הכוח הצבאי הבין- לאומי לשמירת הביטחון בגבול לבנון ישראל (עד אז רק יוניפי"ל) ולפרוס שם את כוחות היבשה והים האירופיים. שלוש הדוגמאות, יוב"ם, יוקופ"ס ויוניפי"ל, גם אם אינן מסמנות גישה חדשה של ישראל לאירופה, יכולות להצביע על גישה גמישה יותר של ישראל למעורבות האירופית בתהליך המדיני במזרח התיכון. בתחילה דחתה ישראל את השתתפותו של הקוורטט (האיחוד האירופי, ארצות הברית, רוסיה ובריטניה) בשיחות המדיניות. בסופו של דבר היא השלימה עם תפקידו, בפרט בתחום הפיתוח הכלכלי של הגדה המערבית ועזה.

במאי 2004 הצטרפו עשר חברות חדשות לאיחוד האירופי, בהן שמונה מדינות ממזרח אירופה, אשר משעה שהשתחררו מהאחיזה הסובייטית ביטאו עמדה ידידותית כלפי ישראל ומיתנו את העמדה שרווחה בעיקר בחמש עשרה המדינות החברות ממערב אירופה. עד היום מדינות המזרח נחשבות כמצדדות יותר בעמדת ישראל.

בינואר 2006 זכה חמאס לניצחון בבחירות הכלליות הפלסטיניות. עובדה זו הניעה הן את האיחוד האירופי והן את הקוורטט לנסח תנאים לקבלתו. התנאים כללו הוקעת האלימות מצד חמאס, הכרה בישראל וקבלת הסכמים והתחייבויות קודמים. כך הפיג האיחוד האירופי את החשש של ישראל מפני שימוש בתוצאות הבחירות לפתיחת דיאלוג ללא תנאים מוקדמים עם חמאס. יש לציין כי היחס כלפי חמאס לא היה אחיד מטעם החברות באיחוד, והיו מדינות פייסניות יותר במסריהן.

בוועידת אנאפוליס, בנובמבר 2007, הסכימו ישראל והפלסטינים לקיים משא ומתן על "הסכם שלום, ליישוב כל הסוגיות התלויות ועומדות, לרבות כל סוגיות הליבה". הצהרה זו הייתה ברוח לה ציפו אנשי האיחוד האירופי.

בדצמבר 2013 הציעו 28 שרי החוץ של האיחוד האירופי להעניק לישראל מעמד של שותפה מועדפת מיוחדת. ההצעה כוללת את הרחבת קשרי המסחר התרבות והמדע, והעמקת הדיאלוג המדיני והביטחוני. ההצעה מותנית בהשלמת המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים.