הנציבות האירופית

מבחינת תפקידה כרשות מבצעת, ניתן להשוות את הנציבות האירופית ל"ממשלה" של האיחוד האירופי, אך מעבר לכך היא שונה שנות אור מן המערכת המדינתית המוכרת לנו.

 

הנציבות האירופית נוסדה בשנת 1965, אך עוד באמנת הפחם והפלדה נוצר גוף בשם "הסמכות הגבוהה", שכלל נציגים של שש המדינות המייסדות, נציג לכל מדינה. הנציגים היו אמורים להיות משוחררים מכבלי הלאום ולייצג את האינטרס האירופי הכולל. הנציגים כוננו מעין קבוצת עבודה אשר הייתה אחראית על תעשיית הפחם והפלדה של המדינות- מעין מיני נציבות. תפקידם היה לקבל החלטות לניהול השותף היומיומי של הקהילה, לתקצב את הקהילה, לקבוע מחירי מינימום ומקסימום לסחורות של פחם ופלדה (מדינות שחרגו ממחירים אלה נקנסו). כאשר נכנסו האמנות הנוספות לפועל בשנת 1958, נוצר מצב בו קיימות שלוש נציבויות נפרדות, כל אחת עוסקת בתחומה שלה, אך אמנת המיזוג משנת 1965 שמה קץ למצב זה, והוחלט לאחד את הנציבויות לכדי נציבות אחת (האמנה נכנסה לתוקף בשנת 1967). מאז ועד היום עברה הנציבות בעיקר שינויים בהגדרות התפקיד, וכמובן הורחבה ככל שהאיחוד התרחב- הן מבחינת תחומי אחריותו (שהועברו מן המדינות) והן מבחינה גיאוגרפית. שינוי מהותי שהחל סביב ההרחבה הגדולה בשנת 2004 הוא ההחלטה שלכל מדינה חברה יהיה נציב אחד.

 

הנציבות נבחרת אחת לחמש שנים, חברים בה 27 נציבים (נכון להיום), נציב לכל מדינה. הכוונה הייתה שהחל משנת 2014 יהיו נציגים כל פעם לשני שלישים מן המדינות, אך דבר זה לא ייצא לפועל.

 

הרכב הנציבות נקרא גם קולג', כאשר משמעות הדבר היא שזהו גוף אחד, והחלטות אשר מתקבלות בו, מחייבות את כולם. בראש הנציבות עומד נשיא הנציבות והוא אחד מתוך 27 הנציבים. לנשיא יש מספר סגנים, ביניהם גם הנציג הגבוה למדיניות חוץ וביטחון. המועצה האירופית (ראשי המדינות) היא זו הבוחרת ראשית את נשיא המועצה, ולאחר שזה נבחר, הוא וראשי המדינות בוחרים את שאר 26 הנציבים.

 

לאחר שהוחלט על הרכב הנציבות מטעם המועצה, הנציבות עוברת למבחן הפרלמנט. כל נציב ונציב מגיע ל"שימוע אישי" מול חברי הפרלמנט האירופי בו הם עוברים מסכת שאלות הקשורות לעברם, למקצועיותם, לדעותיהם בתחומים שונים וכיוצא בזאת- לאחר מכן הפרלמנט מקיים הצבעה על כל נציב ונציב, ובכך מאשר (או שלא) את כניסתו לתפקיד של הנציב. תחת הנציבים השונים קיים מערך שירות המורכב מ-36 מנהלות כלליות (DG), על פי תחומי העיסוק השונים של הנציבויות, היושבים בעיקר בבריסל.

 

תפקידיה המרכזיים של הנציבות האירופית הם: שמירה על האינטרס האירופי הכללי תוך הקפדה על האמנות והחקיקה האירופית ("שומרת האמנות"), יוזום חקיקה התואמות את רוחה של אירופה (אל הגופים המחוקקים - עד ליסבון רק באחריותה, כיום הפרלמנט ממלא תפקיד חשוב בנושא), להוות את הזרוע המבצעת והמממשת של מדיניות מנהיגי האיחוד האירופי, לייצג את האיחוד האירופי בעולם (תחום החוץ והביטחון מעט חריג, על אף שהנציגה הגבוהה לחוץ וביטחון הינה חברת הנציבות), ייצוג מנהלי פיננסי של מדינות האיחוד האירופי בתחומים שהועברו לדרג העל לאומי, לאכוף התנהלות תקינה של המדינות החברות (יכולה לתבוע מדינות חורגות) וכמובן קיום פעילות שוטפת של משרדי הנציבות השונים והמשרדים אשר באחריותם. אחד האתגרים הגדולים ביותר העומדים בפני כל נציב ונציב ובפני הנציבות כולה כגוף, הוא היכולת לנתק את תפקודם היומיומי מרגשות לאומיים, אינטרסים לאומיים, ולהעמיד את הצלחתו של פרויקט האיחוד האירופי בראש מעיניהם. דרישה קשה, כאשר רוב הנציבים כיהנו לפני כן בתפקידים פוליטיים בכירים במדינות הלאום שלהם.

 

ניתן לראות כי הנציבות האירופית היא גוף בעל שיניים חדות ביותר. היא פועלת בשלושה מישורים המזינים את הדמוקרטיה – חקיקה, ביצוע ואכיפה. יש בכך כוח רב אשר מראה עד כמה גוף זה מרכזי לפעילות האיחוד האירופי בהליכי האינטגרציה. מנגד ניתן לראות כי ראשי המדינות (מועצת אירופה) מכירים בבעייתיות של כוח רב זה, בפגיעה המסוימת בדמוקרטיה, ולכן אנו עדים להליכי צמצום הגרעון הדמוקרטי, בעיקר דרך מתן כוח לפרלמנט האירופי (בו נדון מיד).

 

הנציבים ותחומי אחריותם:

נשיא הנציבות: ז'אן-קלוד יונקר (Jean-Claude Juncker), לוקסמבורג.

הנציב לענייני משפט, זכויות בסיסיות ואזרחות (סגן נשיא ראשון): פראנס טימרמאנס (Frans Timmermans) , הולנד.
הנציגה הגבוהה לנושאי מדיניות החוץ והביטחון (סגנית): פדריקה מוגיריני (Federica Mogherini), איטליה.

הנציב לענייני סדר יום דיגיטלי (סגן): אנדרוס אנסיפ (Andrus Ansip), אסטוניה.

הנציב לנושא איחוד אנרגטי (סגן): מארוש שפצ'וביץ' (Maroš Šefčovič), סלובקיה.
הנציב לנושאי דיאלוג חברתי, יציבות פיננסית, שירותים פיננסיים ושווקי הון של האיחוד (סגן): ולאדיס דומברובסקיס (Valdis Dombrovskis), לטביה.
הנציב לנושאי עבודה, צמיחה, השקעה ותחרות כלכלית (סגן): ירקי קאטאינן (Jyrki Katainen), פינלנד.

הנציב לענייני תקציב ומשאבי אנוש: גונטר אטינגר (Günther H. Oettinger), גרמניה.

הנציב לנושאי ההרחבה ומדיניות השכנות האירופית: יוהאנס האן (Johannes Hahn), אוסטריה.

הנציבה לענייני מסחר: ססיליה מאלמסטרום (Cecilia Malmström), שבדיה.

הנציב לענייני שיתוף פעולה בינלאומי ופיתוח: נבן מימיצה (Neven Mimica), קרואטיה.

הנציב לענייני אקלים ואנרגיה: מיגל אריאס קאנטה (Miguel Arias Cañete), ספרד.

הנציב לנושאי סביבה, יחסים ימיים ודיג: קארמנו ולה (Karmenu Vella), מלטה.

הנציב לענייני בריאות ובטיחות מזון: ויטניס אנדריוקאיטיס (Vytenis Andriukaitis), ליטא.

הנציב לענייני הגירה, מדיניות פנים ואזרחות: דימיטריס אברהמפולוס (Dimitris Avramopoulos), יוון.

הנציבה לענייני תעסוקה, רווחה, כישורים ומוביליות בעבודה: מריאן טיסן (Marianne Thyssen), בלגיה.

הנציב לענייני כלכלה ויחסים פיננסיים, מיסוי ומכס: פייר מוסקוביצ'י (Pierre Moscovici), צרפת.

הנציב לענייני עזרה הומניטארית ומענה למשברים: קריסטוס סטיליאנידס (Christos Stylianides), קפריסין.

הנציב לעניני חקלאות ופיתוח הכפר: פיל הוגאן (Phil Hogan), אירלנד.

הנציבה לענייני תחבורה: ויולטה בולץ (Violeta Bulc), סלובניה.

הנציבה לענייני השוק הפנימי, תעשייה, יזמות, ועסקים קטנים ובינוניים: אלזבייטה ביאנקובסה (Elżbieta Bieńkowska), פולין.
הנציבה לענייני צדק, צרכנים ושוויון מגדרי: ורה יורובה (Věra Jourová), צ'כיה.

הנציב לענייני חינוך, תרבות, נוער וספורט: טיבור נאברשיש (Tibor Navracsics), הונגריה.

הנציבה לענייני מדיניות אזורית: קורינה קראטו (Corina Crețu), רומניה.

הנציבה לענייני תחרות: מרגרט וסטאגר (Margrethe Vestager), דנמרק.

הנציב לענייני מחקר, מדע וחדשנות: קרלוס מודאס (Carlos Moedas), פורטוגל.

הנציב לענייני איחוד ביטחוני: ג'וליאן קינג (Julian King), אירלנד.