הפרלמנט האירופי - היסטוריה ותפקידים

הפרלמנט האירופי הוא אחד מן המוסדות המרכזיים והחשובים של האיחוד האירופי והוא מהווה חלק מן המשולש הפוליטי (יחד עם המועצות והנציבות). ראשיתו של הפרלמנט האירופי בימיה הראשונים של הקהילה בשנת 1952, שמו באותם ימים היה "האסיפה המשותפת של קהילת הפחם והפלדה". האסיפה הראשונית כללה 78 חברי פרלמנט, אשר שימשו כחברי פרלמנט במדינותיהם, וסמכויותיהם כחברי האסיפה היו מועטות.

 

בהמשך, החל משנת 1958, עם כניסת שתי האמנות הנוספות לתוקף, כאשר המועצות והנציבויות היו נפרדות לכל קהילה וקהילה (לפי כל אמנה), הפרלמנט (יחד עם בית המשפט) התקיים כגוף על- לאומי, יושביו היו נציגי כל המדינות החברות, אשר נשלחו מטעם ממשלותיהן ומנהיגיהן הלאומיים (על פי אמנת רומא היו אמורות להתקיים בחירות פתוחות לפרלמנט אך אי הסכמות על תצורת הבחירות מנעו את קיומן). שם הגוף שונה ל"אסיפת הפרלמנט האירופי". על אף שהפרלמנט היה אחד, הוא חבש "שלושה כובעים", על פי כל אמנה, ולכל תחום היה ממונה, אשר היה מנהל האסיפה.

 

עוד קודם לאמנת המיזוג אשר עיצבה את הקהילות האירופיות מחדש, שינה הגוף את שמו בשנת 1962 לשמו הנוכחי - "הפרלמנט האירופי". למרות זאת הקהילה נוהלה על ידי ראשי המדינות והנציבים, והפרלמנט בעיקר היה כינוס פוליטי חסר משמעות אמיתית. התפנית החלה בשנת 1970, כאשר הועברו לידי הפרלמנט חלק מסמכויות אישור התקציב, וכחמש שנים לאחר מכן, אישור התקציב כולו. היה זה קלף המיקוח העיקרי של הפרלמנט במשך שנים רבות, כי מעבר לכך הוא היה "גוף חסר שיניים". תחושת הגירעון הדמוקרטי של הקהילה הגיעה גם מהיעדר הקשר בין האזרח לקהילה האירופית, וכדי לצמצמה הוחלט שהחל משנת 1979 הבחירות לפרלמנט האירופי יהיו בחירות דמוקרטיות פתוחות, בהן יבחרו אזרחי הקהילה מכל מדינה ומדינה את נציגיהן לפרלמנט. במושב הפרלמנט הנבחר הראשון כיהנו 410 חברי פרלמנט.

 

כנשיאת הפרלמנט הנבחר הראשון נבחרה ניצולת השואה סימון וייל (צרפת) - הנשיאה האישה הראשונה של הפרלמנט האירופי. הבחירות לנשיאות הפרלמנט נעשו על ידי חברי הפרלמנט עצמם (ראו "אישים מרכזיים בפוליטיקה בעבר ובהווה").

 

כגוף הנבחר היחידי של הקהילה/ איחוד האירופי, הוחלט במהלך שנות ה-80' להרחיב את תחומי האחריות של הפרלמנט האירופי. דוגמה לניסיונות אלה הייתה התוכנית לכינון קהילה אירופית שנכתבה על ידי ועדה פרלמנטארית, ועל אף שלא אומצה במלואה, חלקים ממנה אומצו באמנות שנחתמו לאחר מכן. בבחירות ב-1984 עלה מספרי חברי הפרלמנט ל-434 עקב הצטרפותה של יוון.

 

עד לשנת 1985 היה מקום מושבו של הפרלמנט האירופי בשטרסבורג בלבד, אך החל משנה זו, ועל אף התנגדותן של מספר מדינות, כדי להיות קרובים לשאר מוסדות האיחוד, הועבר באופן חלקי מושבו של הפרלמנט לבריסל. כיום במהלך חודש עבודה נמצא כל חבר פרלמנט שבוע במדינת האם לשם קירבה לבוחר, שבוע בשטרסבורג ושבועיים בבריסל). עד היום נושא זה נחשב לסוגיה לא פתורה, על אף שהוסדר בשנת 1992, לאחר מכן באמנת אמסטרדם, ונכנס גם לאמנת ליסבון. בבחירות של 1989 כבר היה מספר חברי הפרלמנט 518 (ספרד ופורטוגל הצטרפו). בשנת 1994 צמח מספר חברי הפרלמנט ל- 567 חברים ובשנת 1999 עם הצטרפותן של אוסטריה, פינלנד ושוודיה, צמח הפרלמנט ל- 626 חברים. אותה שנה נחשבת גם כשנה בה הפרלמנט חשף את שיניו לראשונה בצורה משמעותית כאשר אילץ את חברי הנציבות האירופית כולה בראשות ז'ק סנטר לפרוש מתפקידם עקב אי אישור התקציב.

 

ראשית שנות ה-2000 אשר היו משמעותיות לאיחוד כולו, לקראת ההרחבה הגדולה בשנת 2004, היו משמעותיות גם לפרלמנט. לראשונה הוצג נוהל של "התלמדות" לחברי פרלמנט, שנקראו חברי פרלמנט "פאנטום" (PMEP). היה צורך לערוך מחדש את כל מבנה הפרלמנט, כאשר הפרלמנט גדל בלמעלה ממאה מושבים בבחירות 2004, ל-732 חברי פרלמנט. גם מספר הבוחרים הפוטנציאליים גדל בבת אחת, ועימו מספר המדינות והשפות בהן נערכו הבחירות, חלקן מדינות עם היסטוריה קצרה מאוד של דמוקרטיה.

 

כמו כן היה צורך ליצור התאמות בין סיעות הפרלמנט לחברי הפרלמנט העתידיים החדשים, ליצור בריתות פוליטיות וכדומה. הפרלמנט הנבחר של 2004 חשף שוב את שיניו ולמרות שנשיא הנציבות החדש (שנבחר על ידי המועצה) היה חבר ממפלגת הפרלמנט הגדולה ביותר, שאר הפרלמנט הערים עליו לא מעט קשיים בהרכבת ואשרור הרכב הנציבות. לראשונה בהיסטוריה של הפרלמנט, לא אושר מינויו של מומלץ לנציבות. היה זה רוקו בוטיליונה (Rocco Buttiglione) האיטלקי השמרן, שמינויו לא אושר. סבב מינוי הנציבות של שנת 2004 היה לא פשוט לנשיא ברוסו, כאשר מלבד בוטיליונה, היו מספר נציבים אשר התפטרו או פרשו עקב לחצים מצד הפרלמנט. בין השנים 2007 ל-2009 היה מעין מושב ביניים, בעקבות הצטרפותן של רומניה ובולגריה (אשר ערכו הצבעות פרטניות), והפרלמנט הורחב זמנית ל-785 חברים.

 

עם ההרחבה הגדולה ומספר תיקונים שנכנסו לאמנות המשיך כוחו של הפרלמנט לעלות, כאשר עוד לפני אמנת ליסבון הוא מנצל את כוחו בתחומי חקיקה מסוימים כדי להקשות על אישור חוקים, לבקר את הגופים האחרים, ולהיות מעורב בפעילות האיחוד (חברי הפרלמנט הוזמנו, למשל, להיות חלק מוועדות העבודה על שנגן ואמנת ליסבון).

 

אבל מעבר לכל ספק, שדרוג מעמדו המשמעותי של הפרלמנט בא בעקבות כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון בסוף שנות 2009. האמנה חיזקה את סמכויות הפרלמנט לגבי תקציב האיחוד, קבעה את תפקידו באישור הנציבות בתוספת מעורבות בבחירת הנשיא של הנציבות, והדבר החשוב ביותר- הפכה את הפרלמנט לגוף מחוקק, ובכך סיימה מצב אבסורדי בו בית המחוקקים היה בעל סמכויות חקיקתיות מועטות. אמנת ליסבון גם הציגה סעיפים אשר למעשה השוו את מעמדו של הפרלמנט האירופי למעמדה של מועצת השרים (בדגש על תחום החקיקה).

 

תפקיד ואופי הפרלמנט

גם כיום, הגוף היחיד אשר נבחר בבחירות ישירות על ידי אזרחי אירופה בין כל מוסדות האיחוד האירופי זהו הפרלמנט. כפי שכבר ציינו, ישנה מגמה במהלך השנים של צמצום הגרעון הדמוקרטי של האיחוד האירופי. כחלק ממגמה זו אנו עדים למתן סמכויות רבות יותר לפרלמנט האירופי. כיום הפרלמנט מאשר את תקציב האיחוד, מאשר את מבנה הנציבות האירופית, משמש כאחד המוסדות המאשרים הצטרפות של מדינה (חברה) חדשה לאיחוד (החל ממסטריכט, 1992), אמנת ליסבון נתנה לפרלמנט לראשונה את הזכות לחוקק חוקים (בתחום סמכויות האיחוד), הפרלמנט משמש גם כגוף מבקר - וככזה, לא פעם הוא נמצא בהתנגשות עם מוסדות אחרים של האיחוד: המועצה, הנציבות, מועצת השרים.

 

הפרלמנט על שלל סיעותיו וחבריו, אמור לספק את נקודת המבט העל לאומית, זו שנותנת קדימות לאינטרס הכלל אירופי. מכאן, הוא אינו פרלמנט רגיל בכך שאין הוא יוזם חקיקה ועיקר תפקידו הוא לאשר חוקים המובאים בפניו על ידי הנציבות האירופית ומועצת האיחוד האירופי. 

 

מספר חברי הפרלמנט משתנה בבחירות והוא מורכב מחברים מטעם 28 המדינות החברות (ניתן להתעדכן בקישור המופיע מטה). חברי הפרלמנט יושבים על פי חלוקה מפלגתית ל-8 סיעות (ועוד קבוצה של 18 חברים חסרי סיעה). בראש הפרלמנט יושב נשיא (דומה ליושב ראש הכנסת), נכון להיום זהו אנטוניו טאיאני (Antonio Tajani) האיטלקי. החל משנת 2014 הנשיא משמש כפונקציה עליונה שלא נחשבת כחלק משאר החברים.

לאתר הרשמי של הפרלמנט האירופי