אישים מרכזיים בפוליטיקה (א-ג)

קתרין אשטון (Catherine Ashton) כיהנה כנציגה הגבוהה הראשונה של האיחוד האירופי לענייני חוץ וביטחון בין השנים 2010-2014. אשטון נולדה באפהולנד, לנקשייר, אנגליה בשנת 1956. היא בוגרת תואר ראשון בסוציולוגיה (הראשונה ממשפחתה שבוגרת אוניברסיטה). לאחר לימודיה עבדה בארגונים חברתיים שונים והצטרפה למפלגת הלייבור. בשנת 2001 מונתה לסגנית ראש הוועדה הפרלמנטארית לתחומי חינוך וכישורים. בהמשך כיהנה בתפקידים רבים במשרד המשפטים, יושבת ראש בית הלורדים ועוד, וזכתה מספר פעמים בתואר פוליטיקאי השנה בבריטניה.

 

תפקידה הראשון של אשטון באיחוד האירופי היה נציבת המסחר, החל משנת 2008, ובשנת 2009 נבחרה לכהן כנציגה הגבוהה הראשונה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי (מינוייה נכנס לתקופו ב-2010). אשטון שימשה כסגניתם של נשיא הנציבות ושל נשיא האיחוד האירופי. אשטון זוהתה יותר מכל כ"קולו" של האיחוד האירופי בזירה הבינלאומית. עם היבחרה לתפקיד נטען שהיא חסרת ניסיון, איננה מוכרת, חסרת השפעה בינלאומית - בעיקר לאחר שהתפקיד קיבל נפח גדול עוד יותר עם כניסתה לתוקף של אמנת ליסבון.

 

טוני בלייר (Tony Blair) הוא מדינאי בריטי נולד באדינבורו, סקוטלנד בשנת 1953. בלייר בוגר לימודי משפטים מאוניברסיטת אוקספורד. מיד לאחר סיום לימודיו, בשנת 1975, הצטרף למפלגת הלייבור. בשנת 1982 ניסה להיכנס לפרלמנט לראשונה, אך רק שנה לאחר מכן, ב-1983, הצליח להיבחר לפרלמנט מטעם מחוז סדג'פילד. בלייר שימש כשר צללים (באופוזיציה) פעמיים, ובשנת 1994 נבחר לעמוד בראש מפלגת הלייבור.

 

שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 1997, לאחר 18 שנות אופוזיציה, מפלגת הלייבור שבה לשלטון, וטוני בלייר בן ה-43 הפך לראש הממשלה הצעיר ביותר מאז לורד ליברפול (1812). בשנים 2001 ו-2005 הוביל בלייר את הלייבור לניצחונות נוספים (לראשונה בהיסטוריה ניצחו הלייבור 3 מערכות בחירות ברצף). בשנת 2007 התפטר בלייר ממשרת ראש הממשלה וגורדון בראון מונה כמחליפו.

 

מיד לאחר סיום תפקידו כראש ממשלת בריטניה, מונה בלייר לשליח הקוורטט למזרח התיכון (בשם רוסיה, ארצות הברית, האו"ם והאיחוד האירופי). בלייר ניסה להיבחר לתפקיד הנשיא הראשון של האיחוד האירופי, אך רבים התנגדו למינויו משיקולים פוליטיים שונים.

 

לאורך מרבית הקריירה הפוליטית שלו נחשב בלייר למקורב לישראל ולתומך שלה, וזכה לביקורת רבה על כך מבית ומחוץ. עם זאת, גם כראש ממשלה וגם כשליח הקוורטט הוא לא חסך שבטו מישראל.

 

בשנת 2010 פרסם בלייר אוטוביוגרפיה. כיום הוא ממשיך לפעול פוליטית, הקים מספר ארגונים וקרנות אשר עוסקים במגוון נושאים כמו ההתחממות הגלובאלית, סיוע לאפריקה, השלום במזרח התיכון וקרן לעידוד הספורט. בלייר נשוי ואב לארבעה ילדים.

 

חוסה מנואל ברוסו (Jose Manuel Barroso) כיהן  נשיא הנציבות האירופית בין השנים 2004-2014. נולד בשנת 1956 בליסבון, פורטוגל. ברוסו בוגר אוניברסיטת ליסבון בפקולטה למשפטים, בעל תואר שני בכלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטת ז'נבה (שוויץ), ואף החל בלימודי דוקטורט באוניברסיטת ג'ורג'טאון (ארצות הברית). פעילותו הפוליטית של ברוסו החלה עוד בהיותו סטודנט, בימי המשטר הדיקטטורי של סלאזר (שנפל בשנת 1974). ברוסו היה פעיל במחתרת  להפלת המשטר הקיים. בשנת 1980 הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית העממית (PPD), שהיתה אז מפלגת מרכז-ימין. לימים נעה המפלגה מעט שמאלה ושינתה את שמה למפלגה הסוציאל-דמוקרטית. את תפקידיו במערכת הפוליטית החל כתת-מזכיר במשרד לענייני פנים בפורטוגל, בהמשך כיהן במזכירות משרד החוץ, והיה מעורב בבניית עצמאותן של מושבותיה לשעבר של פורטוגל. בין השנים 1992-95 כיהן כשר החוץ של פורטוגל. גם כאשר ישב באופוזיציה היה פעיל בשירות החוץ הפורטוגלי.

 

בשנת 1999 נבחר לעמוד בראש מפלגתו ובשנת 2002 נבחר לראשות ממשלת פורטוגל, תפקיד אותו מילא כשנתיים (יש לציין שלא זכה בפופולאריות רבה). ברוסו הצליח לעורר לא מעט קולות אירופיים כנגדו כאשר חבר לג'ורג' בוש, טוני בלייר (בריטניה) וחוזה מריה אסנאר (ספרד) לברית הכוחות הפולשים לעיראק. ברוסו לא סיים את כהונתו, כאשר בשנת 2004 נבחר לתפקיד נשיא הנציבות האירופית על ידי המועצה האירופית והפרלמנט האירופי וכנציגה של המפלגה הגדולה "אירופה של האנשים" (EPP). ברוסו היה הנשיא הראשון לאחר ההרחבה הגדולה. חמש שנים לאחר מכן, בשנת 2009, נבחר לכהונה שנייה.

 

ברוסו הוביל את האיחוד האירופי באירועים מרכזיים ביותר, בהם ההרחבה הגדולה, הצטרפות בולגריה ורומניה, פתיחת המשא ומתן עם טורקיה, קרואטיה ואיסלנד, כישלון רעיון החוקה האירופית, אסטרטגיית ליסבון, קבלת אמנת ליסבון, התמודדות עם המשבר הכלכלי העולמי בכלל והאירופי בפרט, עליית סוגיית ההתחממות הגלובאלית, הקמת המוסד לחידושים וטכנולוגיה של האיחוד האירופי, ועוד אתגרים רבים. הוא קיבל מספר תארי דוקטור של כבוד. ברוסו נשוי ואב לשלושה ילדים.

 

סילביו ברלוסקוני (Silvio Berlusconi) כיהן כראש ממשלת איטליה במשך כשלוש קדנציות (האחרונה הסתיימה ב-2011). ברלוסקוני נולד במילאנו בשנת 1936, והוא עדיין נחשב לאחת הדמויות הססגוניות והשנויות במחלוקת שהפוליטיקה האירופית ידעה. ברלוסקוני, בוגר לימודי משפטים באוניברסיטת סטאטלה, מילאנו. בצעירותו עסק בכתיבת מוזיקה והיה נגן בס, הוא כתב את המנונה של קבוצת הכדורגל מילאן ואת ההמנון של נבחרת הכדורגל של איטליה. חייו של ברלוסקוני מאז ומתמיד היו סוערים. הוא נישא והתגרש פעמיים (מנישואים אלה יש לו חמישה ילדים), וניהל רומנים מתוקשרים.

 

את עסקיו החל בתחום הנדל"ן ובנה פרויקטים רבים סביב מילאנו, אך חלומו האמיתי היה להיות איל תקשורת. בשנות השבעים הקים ערוץ טלוויזיה מקומי, ועם השנים שליטתו בתקשורת האיטלקית הלכה והתרחבה לערוצים רבים. בהמשך הוא הרחיב את עסקי הטלוויזיה שלו ברמה האירופית וקשר קשרים עסקיים עם אנשי תקשורת גרמניים. עד שנות ה-80' הצליח ברלוסקוני להקים אימפריית תקשורת איטלקית. בנוסף הוא בעל חברת ביטוח, חברת השקעות, חברת הפקות סרטים, והוא הבעלים והנשיא של קבוצת הכדורגל מילאן.

בשנת 1993 הקים את מפלגת "קדימה איטליה" (“Forza Italia”). בזכות מפץ פוליטי באיטליה באותה שנה, ובזכות מסע בחירות פופוליסטי ומוצלח, זכה ברלוסקוני בבחירות 1994 והיה לראש ממשלת איטליה. שילוב של משבר פוליטי, כישלון ברפורמות אשר ניסה להוביל וחלקו בפרשת שחיתות הובילו להתפטרותו עוד באותה שנה. לאחר שבע שנים מחוץ לפוליטיקה האיטלקית שב ברלוסקוני לקדמת הבמה כאשר הוא נבחר שנית לראש ממשלת איטליה (2001).

 

בשנת 2006 הפסיד לרומנו פרודי (ע"ע), ושב אל התפקיד בשלישית בשנת 2008, וכיהן עד שנת 2011. ברלוסקוני כיהן בתפקיד ראש ממשלת איטליה במצטבר כעשר שנים, על אף כל הפרשות בהן נקשר שמו, שחלקן הובילו את ברלוסקוני יותר מפעם אחת אל דוכן הנאשמים בבית המשפט.

 

ברלוסקוני ואנשיו עסקו רבות בתחום מדיניות ההגירה, כאשר הוא ניסה להוביל למדיניות פעולה משותפת בין מדינות האיחוד והשכנות לחופי הים התיכון. ברלוסקוני האמין רבות ברעיון האיחוד והיה ללא ספק אחד ממוביליו.

 

מיכאיל גורבצ'וב (Mikhail Gorbachev) היה פוליטיקאי רוסי יליד 1931, ומנהיגה השמיני והאחרון של ברית המועצות. הוא נבחר לתפקיד בשנת 1985 אחרי שמילא תפקידם רבים במפלגה הקומוניסטית, בהם יו"ר תנועת הנוער הקומוניסטית, האחראי על תחום החקלאות בברית המועצות, ויו"ר המפלגה במחוז הולדתו. עם היבחרותו לתפקיד מנהיג ברית המועצות החל גורבצ'וב לערוך שינויים מרחיקי לכת בברית המועצות המתפוררת, ופתח את שעריה אל המערב לראשונה בתחומי כלכלה, מסחר ופוליטיקה (הגלסנוסט והפרסטרויקה). גורבצ'וב קיווה בכך להציל את המעצמה ההולכת ומתפרקת, אך המדינות הגרורות של רוסיה כבר החלו להתרחק ממנה ואחת אחרי השנייה החלו להתנתק מן הקומוניזם.

 

בסוף שנות ה-80' ברית המועצות נשארה מדולדלת, כאשר הסמל המרכזי להתפרקותה הייתה נפילת חומת ברלין בנובמבר 1989 ואיחודה של גרמניה. גורבצ'וב התפטר מתפקידו בשנת 1991, כאשר מחליפו, בוריס ילצין כבר לא היה מנהיג ברית המועצות, אלא מנהיגה של רוסיה בלבד. פירוקה של ברית המועצות והגוש הקומוניסטי הוא ללא ספק המעשה שקידם יותר מכל את צירופן של מדינות מזרח אירופה לאיחוד האירופי בשנים 2004 ו-2007.

 

גורבצ'וב זכה בפרס נובל לשלום בשנת 1990, על הרפורמות שביצע כמנהיג ברית המועצות. בהמשך קיבל עוד פרסים רבים במדינות שונות בנושאי הגבלת הנשק הגרעיני, זכויות אדם ושלום.