אישים מרכזיים בפוליטיקה (ד-ו)

פרנוסאה דושאן נולד ב-17 לפברואר 1927 בלונדון כשאת רוב שנות ילדותו בילה במלון ריץ המפואר כיוון שאביו היה המנהל. זו הייתה תקופה של שפל כלכלי ושל צעדת ג'ארו על כן דושאן הושפע רבות מהפערים העצומים שנגלו אליו בין העשירים לעניים במהלך ילדותו. דושן פיתח חוש טעם לפאר והדר ולצד זאת פיתח תשוקה לצדק חברתי.                 

 

בתום שנותיו בתיכון, פנה דושאן ללימודי תואר כפול בהיסטוריה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון ואילו במהלך שירותו הצבאי התברר די מהר שדושאן טוב יותר בניתוח מאשר בקרב והוא נשלח לאוסטריה לשירות בחיל המודיעין. במהלך תקופה זו פרחה תשוקתו לשירה והוא החל לכתוב בסגנונו הרגיש, הנוקב והייחודי.                                                                           עבודתו הראשונה הייתה ככתב כלכלי ב"מנצ'סטר גארדיאן". עבודה זו הובילה אותו לשני מפגשים ששינו את מהלך חייו; הראשון היה עם כתבת מוכשרת נוספת ב"גארדיאן", אן פורווס (Ann Purves) שלימים הפכה להיות אשתו, והמפגש השני היה עם ז'אן מונה (Jean Monnet), הנחשב לאב המייסד של האיחוד האירופאי. מונה קרא את מאמריו של דושאן בתחומי פוליטיקה וכלכלה והתפעל עד כדי כך שהזמין את הכותב הצעיר להצטרף אליו בתכנון של אירופה החדשה.        

     

דושאן קיבל את הזמנתו של מונה והצטרף אליו ללוקסמבורג ושם שימש כקצין מודיעין בשפה האנגלית במנהל של קהילת הפחם והפלדה האירופאית. דושאן הצטייר בפני מונה, ששימש אז כנשיא הקהילה, כאדם בעל חזון שמשיג את מטרותיו. דושאן המשיך יחד עם מונה לפריז בשנת 1955 ועבד הן ככתב בעיתון ה"אקונוימסט" והן כיועץ בצוות הליבה של מונה. בשנת 1958 הזמין מונה את דושאן להפוך למנהל המשרד הפרטי שלו במה שכונה בזמנו "הועדה התפעולית של ארצות הברית של אירופה". לצד השגשוג המקצועי גם נולדה ביתו קת'רין ב1959 אולם באותה שנה סבל מהתמוטטות עצבים ובילה מספר חודשים בבית הבראה בשוויץ.                

                                                

חייו המקצועיים, על אף מצבו הנפשי, המשיכו להתקדם. ב1963 עבר דושאן לברייטון ושם חזר לכתיבה כלכלית, הפעם עבור ה"אקונומיסט". בשנים שבאו לאחר מכן הוא היה חבר בקרן פורד, מנהל המוסד הבינלאומי ללימודי אסטרטגיה ופרופסור ומנהל של המרכז החדש שהוקם לחקר אירופה באוניברסיטה של סאסקס. במסגרת תפקידים אלו הוא היה דמות מרכזית בדיונים על עתידה של אירופה, יחסי מזרח-מערב והיבטים רבים נוספים בתחום היחסים הבינלאומיים. מעבר למעמדו הגבוה, דושאן היה אדם בעל חשיבה עמוקה ומקורית, כזה שיכל להסתכל על בעיות מזוויות ראיה שונות וחדשות. דושאן נפטר ב12 ביולי.

*ערך זה נכתב בסיוע גילי קפלן

ז'אק דלור (Jacques Delors) הוא כלכלן ופוליטיקאי צרפתי, יליד 1924. שימש בתפקידים בכירים בכלכלה הצרפתית, הצטרף למפלגה הסוציאליסטית הצרפתית, בהמשך כיהן כשר האוצר של צרפת (1981-1984). כיהן כחבר הפרלמנט האירופי (1979-1981).


דלור נבחר לנשיאות הנציבות האירופית בשנת 1985 והיה לנשיא הראשון שנבחר לקדנציה נוספת, כך שנשאר בתפקיד עד לשנת 1995. דלור נחשב לאיש שהניח את היסודות ליצירת שוק אירופי משותף בזכות תפיסתו והתנהלותו במהלך כהונתו, בשילוב עם תפיסתו הכלכלית. האמנות השונות של שנות ה-80' וה-90' מושפעות רבות מתפיסת עולמו. לא מעט מן האיחוד המוניטרי נזקף לזכותו. כהונתו וכהונת המועצה שתחתיו (אשר נבחרה שלוש פעמים ברצף) נחשבת למוצלחת ביותר כמעט בכל תחום אפשרי מבחינת האיחוד האירופי. בימי כהונתו הצטרפו לאיחוד ספרד ופורטוגל, נחתמו הסכמי ההצטרפות של אוסטריה, פינלנד ושוודיה ונוצר פתח ראשוני להצטרפותן של מדינות הגוש המזרחי (לאחר נפילת חומת ברלין).


דלור נאבק בזמן כהונתו באירו-סקפטיות הבריטית, כאשר הוא מתעמת לא פעם ישירות עם מרגרט תאצ'ר. בשנת 1996 ייסד קבוצת חשיבה בפריז אשר סיסמתה: "תחשבו על אירופה מאוחדת", ומטרתה לקדם נושאים אשר נוגעים לאינטגרציה האירופית. דלור נחשב לאחד האנשים המשפיעים ביותר על מבנהו של האיחוד האירופי המודרני, והוא זוכה להכרה רבה על כך ברחבי אירופה.

 

ואצלב האבל (Vaclav Havel) הוא איש רוח ופוליטיקאי צ'כי, יליד 1936. האבל היה נשיאה הראשון (והאחרון) של צ'כוסלובקיה לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי ונשיאה הראשון של צ'כיה העצמאית (על אף שהתנגד להיפרדות מסלובקיה וטען כי לא יכהן כנשיא של צ'כיה בלבד). האבל החל דרכו כסופר ומחזאי והפך מעורב בפוליטיקה סביב מאורעות "האביב של פראג" (בשנת 1968). נבחר לתפקיד נשיא צ'כוסלובקיה לאחר "מהפכת הקטיפה", שהייתה חלק מעליית הדמוקרטיות במזרח אירופה עם התמוטטות הגוש הקומוניסטי.

 

האבל אמנם לא מילא כל תפקיד באיחוד האירופי, אך תפקידו בביסוס הדמוקרטיה בצ'כיה ויצירת מגעים ראשונים עם מדינות מערב אירופה הופך אותו לאחת הדמויות המשמעותיות בתצורתו של האיחוד בימינו – איחוד של 28 מדינות, שחלק ניכר מהן היו בעברן גרורות של ברית המועצות בימי המלחמה הקרה. האבל היה גורם משמעותי בקירובה של צ'כיה אל מדינות המערב גם בכך שהצליח לצרף את צ'כיה לברית נאט"ו, על אף קשיים מבית. על תרומתו לצ'כיה ולדמוקרטיה במזרח אירופה הוא קיבל לאות הוקרה את פרס גנדי לשלום ויותר מ-25 פרסים נוספים על תרומתו לקידום זכויות האדם והחירות.

יורגן האברמס (Jurgen Habermas) נחשב לפילוסוף ולתיאורטיקן הגרמני  החשוב ביותר במחצית השנייה של המאה ה-20. כהוגה חברתי ופוליטי בעל השפעה רבה, הברמאס זוהה עם התיאוריה החברתית ביקורתית שפותחה משנת 1920 על ידי המכון למחקר חברתי בפרנקפורט, הידועה בשם אסכולת פרנקפורט. הברמאס שייך לדור השני של מכון פרקנפורט, והושפע רבות מהדור הראשון אשר פיתח וייסד את התאוריה החברתית ביקורתית: מקס הורקהיימר, תאודור אדורנו והרברט מרקוזה. כשהיה בן 15 בזמן מלחמת העולם השנייה, הוא נשלח לחזית המערבית ולאחר תבוסת הנאצים במאי 1945 הוא השלים את לימודי התיכון ונרשם ללימודים באוניברסיטת בון. בשנת 1954, קיבל מטעם האוניברסיטה תואר דוקטור לפילוסופיה ומשנת 1956 עד שנת 1959 הוא עבד כעוזר המחקר ראשי של תאודור אדורנו במכון למחקר חברתי. בשנת 1961, הוא השלים את הדוקטורט השני שלו תחת חוקר מדע המדינה, וולפגנג אבנדרוט באוניברסיטת במבורג. בשנת 1962, יצא לאור ספרו "הטרנספורמציה המבנית של הספירה הציבורית" בה הוא תיאר את התפתחות המרחב הציבורי. בספרו, תיאר הברמאס את תהליך ההתפתחות מ"המצב המושלם", לדבריו, באנגליה במאה ה-18, בו אנשים נפגשו ב"סלונים חברתיים" כדי לנהל דיון המכוון כולו לטובת הכלל, ללא עירוב אינטרסים אישיים ועד למצב בו הדיון הציבורי התנהל בתקשורת המונית, המונעת מבעלי ההון, שכל מטרתה היא להסיח את הדעת מהנושאים החשובים באמת שעל סדר היום. כמו כן, באותה שנה הוא קיבל דרגה של "פרופסור שלא מן המניין" מטעם אוניברסיטת היידלברג.

   

בשנת 1981, פורסמה יצירת המופת שלו "התאוריה של הפעולה התקשורתית". ביצירה זו טען, בין היתר, כי האינטראקציה האנושית בצורתה הבסיסית היא "תקשורתית" ולא "אסטרטגית" וכי היא מכוונת להבנה הדדית ולהסכמה בין אנשים ולא להשגת מטרות אנוכיות.. לאחר ששימש כדירקטור במשך 12 שנים במכון מקס פלאנק, הוא חזר ללמד ולחקור באוניברסיטת פרנקפורט עד לשנת 1994, בה הוא פרש וסיים תפקידו.                                                                                                                                                  

בנוסף להיותו חוקר מצליח ומוערך, הברמאס גם נחשב לאחד האינטלקטואלים הציבוריים המודרניים החשובים ביותר בגרמניה ומחוצה לה. מאז 1980, הוא פרסם סידרה בעלת 12 ספרים בשם "חתימות פוליטיות קטנות" בה הוא ניתח את התופעות הפוליטיות והחברתיות הקיימות וסיכם אותם. יתרה מכך, התערבויותיו וביקורתו האינטלקטואלית במרחב הציבורי באו לידי ביטוי גם בעיתונים, מכתבים פתוחים, דיונים עם פוליטיקאים ופילוסופים אחרים והשפיעו בדיונים בתוך גרמניה על מגוון נושאים עוד מראשית שנות ה-60. בין הנושאים בהם עסק היו, ביקורת בנוגע למלחמת המפרץ וייצוגה בתקשורת, הערות על הדיון על איחוד גרמניה לאחר נפילת חומת ברלין והטפה לעידוד פרויקט האינטגרציה האירופית. הברמאס טען כי יש להדגיש את החשיבות של הסולידריות הלאומית בתוך אירופה על מנת לאזן את הדומיננטיות של האליטות הטכנוקרטיות.

מבחינת השפעה בינלאומית, עבודותיו של הברמאס זכו להשפעה נרחבת בתחום האקדמי ומגוון רחב של דיסציפלינות הושפעו ממנו לרבות, לימודי תקשורת, תרבות, מוסר, פילוסופיה, מדעי המדינה ועוד. כמו כן, להגותו של הברמאס הייתה השפעה נרחבת גם מחוץ למעגל האקדמי והוא תרם רבות להעלאת הביקורת החברתית והדיון הציבורי בנוגע ל"מציאת החופש" בחברה המודרנית הקפיטליסטית. עבודותיו תורגמו למעל 40 שפות, והוא זכה בפרסים רבים בעקבות תרומתו לחברה כאשר האחרון ביניהם היה בשנת 2015, פרס קלוג. פרס זה ניתן על-ידי ספריית הקונגרס האמריקאי כאות הוקרה על מפעל חיים בתחום חקר האנושות.

*ערך זה נכתב בסיוע רותם גלילי.

 

סימון וייל (Simone Veil) הייתה פוליטיקאית צרפתייה, יהודייה ניצולת שואה. וייל נולדה ב-1927 בשם סימון אנני ז'אקוב, ושימשה כשרת הבריאות של צרפת בין השנים 1974-1979 ו- 1993-1995.


וייל נבחרה לתפקיד נשיאת הפרלמנט האירופי בשנת 1979, בחירה זו היוותה שני ציוני דרך מרכזיים בהיסטוריה של האיחוד האירופי: ראשית, היא הייתה לאישה הראשונה שנבחרה לתפקיד, שנית, היו אלה הבחירות הראשונות בהן אזרחי המדינות החברות יכלו לבחור את נציגיהם לפרלמנט.


וייל הייתה נשיאת הפרלמנט עד 1982, אך הייתה ראש הגוש הליברל-דמוקרטי עד 1989 וכיהנה כחברת פרלמנט עד לשנת 1993. בשנים הללו מילאה תפקידים רבים ומגוונים בפרלמנט, בהם: יו"ר הועדה לעניינים משפטיים, חברה בוועדה לאיכות סביבה, בריאות וצרכנות, חברה בוועדה לנושאים מדיניים, חברה בוועדה לזכויות אדם, ובוועדה למעמד האישה. בין השנים 1989-1992 הייתה סגנית יו"ר האסיפה המשותפת של האיחוד האירופי, אפריקה, הקריביים והאוקיינוס השקט, כאשר נשארה כחלק מהמשלחת האירופית לאסיפה עד לשנת 1993.


וייל הייתה חברה באסיפה החוקתית הצרפתית, פעלה רבות לקידום חוקה אירופית ועוררה סערה בצרפת. וויל השפיעה על נשים רבות והפכה לסמל לתקומה היהודית שזיכה אותה בתארים ופרסים רבים ברחבי אירופה ובישראל. בשנת 2010 הוענק לה דוקטורט כבוד על ידי אוניברסיטת בן גוריון בנגב. וייל נפטרה בשנת 2017.

 

חירט וילדרס (Geert Wilders) הוא פוליטיקאי שהפך לכח משפיע על הימין הפוליטי של ארצו באמצעות קידום השקפות אנטי- אסלאמיות ואנטי- הגירה. החל משנת 2006 הוא מנהיג מפלגת חירות, PVV. וילדרס נולד למשפחה מהמעמד הבינוני וגדל בדרום הולנד, ליד הגבול הגרמני. הוא למד בבית הספר התיכון בונלו ולקח שיעורים משפטיים דרך האוניברסיטה הפתוחה בלונדון.

וילדרס מאופיין יותר כפוליטיקאי מקצועי משום שעבד ברוב חייו הבוגרים בבית הפרלמנט ההולדני. בגיל 27, בשנת 1990 הוא תיפקד ככותב וכסגן של המפלגה הפרלמנטרית של המפלגה הליברלית, ה- VVD. הוא כיהן 8 שנים בתפקיד זה והפך להיות חבר במפלגת VVD  הפרלמנטרית בשנת 1998. בדצמבר 1999 וילדרס הציג לפרלמנט דו"ח על הטרור האיסלאמי ועל נשק להשמדה המונית במזרח התיכון. הוא רואה את הקיצוניות במזרח התיכון כאיום על יציבות אירופה והולנד. לוילדרס זיקה עמוקה לישראל ועל פי האוטוביוגרפיה שלו ביקר בארץ 30 או 40 פעמים כולל שהייה של שנה בקיבוץ. בנוסף, הוא מקיים קשרים עם פוליטיקאים ישראליים.

וילדרס נתפס כמנהיג הבא של מפלגת ה-VVD, אך לבסוף הוא עזב את המפלגה בשנת 2004 והפך לחבר עצמאי של הפרלמנט. הרקע לעזיבתו היה תמיכת המפלגה בהצטרפותה של טורקיה לאיחוד האירופאי. הוא גר בכתובת סודית בגלל איומים על חייו שקיבל והחל בהקמת מפלגת ימין חדשה כשנושאיה המרכזיים בהם התעסק היו ספקנות כלפי מדיניות רווחה, החברה המתירנית, המדיניות הסביבתית וכלכלת הייעוץ ובנוסף, דאגה לגבי האסלאם בחברה ההולנדית. אם כן, המשמעות של נאו-שמרנות בתפיסה ההולנדית של וילדרס היא העדפה של שוק חופשי וממשל קטן, שימור ערכים קהילתיים ישנים והצגת "אויב מוסרי" שבמקרה זה הוא המוסלמים בהולנד.

בתחילת שנות האלפיים וילדרס נקט במספר צעדים שהדגישו את מדיניותו הנאו- שמרנית. בשנת 2001 הוא החל לתמוך במלחמה האמריקאית בטרור וכל הצעדים הכרוכים בכך. הוא טען כי על האיחוד האירופאי לקחת חלק בדמוקרטיזציה של המזרח התיכון. בנוסף, הוא קידם צעדים קיצוניים כנגד מי שיכול לאיים על הביטחון ההולנדי למשל דרך מעצרים מונעים, מעצרים מנהליים וגירוש חשודים. הביקורת שלו כנגד הפוליטיקה ההולנדית החריפה בד בבד עם הקצנת יחסו לאיסלאם. הוא החל לזהות את האיסלאם כאידיאולוגיה טוטליטארית כדוגמת הפאשיזם והקומוניזם. הוא ראה באיסלאם כמקור לבעיות כגון פשיעת נוער מרוקאים, אחוז גבוה של מוסלמים לא מועסקים והרג על בסיס כבוד במהומות בצרפת. לפיכך, לדעתו המדיניות כלפי מיעוטים בהולנד צריכה למגר מבחינה תרבותית את האיסלאם.

בניטה פררו ולדנר (Benita Fererro Waldner) נולדה באוברנדורף (ליד זלצבורג), אוסטריה בשנת 1948. היא למדה משפטים בזלצבורג ובמשך שנים רבות הייתה אשת עסקים. בשנת 1984 החלה לעבוד במשרד החוץ האוסטרי, בו היא מילאה שורה של תפקידים באירופה ובאפריקה. בשנת 1994 מונתה לתפקיד במשרדו של מזכ"ל האו"ם דאז, בוטרוס בוטרוס ראלי. בשנת 1995 ולדנר הייתה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד מזכירת המדינה האוסטרית ובשנת 2000 לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד שרת החוץ של אוסטריה.

 

בשנת 2004 מונתה לתפקיד הנציבה למדיניות חוץ ומדיניות השכנות האירופית בנציבות האירופית. תפקיד  זה אינו קיים עוד כיום, וכשאוחד עם תפקיד הנציגה הגבוהה לענייני חוץ וביטחון (מחליפה בתפקיד היה חאבייר סולנה). בהנהגתה התפתחה מדיניות השכנות האירופית, תכנית אשר גם ישראל שותפה לה.

 

לך ולנסה (Lech Walesa) היה פוליטיקאי פולני, יליד 1943. ולנסיה כיהן כנשיאה הראשון של פולין לאחר התנתקותה מהגוש הקומוניסטי בשנת 1990. הוא החל את דרכו כעובד מספנה בגדנסק בפולין. בשנת 1980, כמנהיג ועד עובדי המספנה, הוביל שביתה כנגד המדינה ולמעשה כנגד ברית המועצות, שביתה אשר התפשטה לכל המדינה. היה זהו צעד מרכזי בדרכו הפוליטית, אשר סימנה אותו כמנהיג העתיד של פולין ביום שלאחר הקומוניזם.


ולנסה יסד בהמשך את תנועת "סולידריות", עימה זכה ברוב מוחץ כאשר נבחר לנשיאות פולין. תחת שרביטו החלה פולין להבנות הן כלכלית והן דמוקרטית. בשנת 1995 הפסיד במרוץ לנשיאות, ומאז לא הצליח לשוב לקדמת הבמה הפוליטית.


בראשית שנות ה-2000 קיבל כאות הוקרה תפקיד באיחוד האירופי וכיום הוא מרצה באוניברסיטאות באירופה בתחום ההיסטוריה הפוליטית. ולנסה זכה בשנת 1989 בפרס נובל לשלום על פועלו בפולין והשפעתו על מדינות מזרח אירופה במאבקן לדמוקרטיה ועצמאות. על אף אישיותו השנויה במחלוקת, קיבל למעלה מ-40 פרסים ממדינות שונות. נמל התעופה של גדנסק קרוי על שמו.


ולנסה הינו אחד האנשים שהשפיעו על התקרבותן של מדינות מזרח אירופה אל האיחוד האירופי, שכן הנחלת הדמוקרטיה בפולין ובמזרח אירופה הייתה אחד הצעדים המשמעותיים שהובילו להצטרפותן של המדינות לאיחוד.