אישים מרכזיים בפוליטיקה (מ-פ)

פרופ' איאן ג'יימס מאנרס (Ian Manners) הוא פרופסור במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת קופנהאגן. תחום המחקר שלו מתמקד בקשר שבין תיאוריה חברתית ביקורתית והאיחוד האירופי בפוליטיקה העולמית, ובפרט בנושא עוצמה נורמטיבית אירופית. 

גישת העוצמה הנורמטיבית, NPA, בוחנת את הבנת הפעולה האנושית והמוסדות החברתיים. משמעותה הראשונית היא הדגשת תיאוריות נורמטיביות בכדי להצדיק פעולה תואמת. מאנרס בוחן בעזרת תיאוריות את ההצדקה של האיחוד האירופי בשימוש בעוצמה נורמטיבית בפוליטיקה העולמית. בעקבותיו, רוב המחקרים בנושא עוסקים ברחבי אירופה, אך ישנם מחקרים הבוחנים את התיאוריה על אזורים נוספים בעולם. במחקרו הראשון הסוקר את תיאורית העוצמה הנורמטיבית האירופית, NPE, מאנרס טוען כי זהותו והתנהגותו של האיחוד האירופי מבוססות על מערכת ערכים משותפים. לפיכך, הוא מגדיר תשע נורמות לפיהם פועל האיחוד. חמש נורמות מתוכן נחשבות לנורמות ליבה והן: שלום, חירות, שלטון החוק, דמוקרטיה וזכויות אדם. ארבע הנורמות הנותרות נחשבות למשניות והן: סולידריות חברתית, אי-אפליה, פיתוח בר-קיימא וממשל תקין. נורמות אלו, לטענתו, מעניקות לאיחוד זהות שונה מהותית משחקנים אחרים במערכת הבינ"ל ומבדילים אותו ממדינות הלאום, הפועלות לפי פרדיגמות ריאליסטיות וניאו-ריאליסטיות.

בכדי לבסס את גישתו, מאנרס מתייחס לסוג השחקן שמייצג האיחוד האירופי. מאנרס טוען כי האיחוד מייצג שחקן חדש ומובחן במערכת הבינ"ל ומתעלה על ההתנהגות האנרכית והאנוכית של המדינות. בנוסף, מאנרס מתייחס לסוג ההשפעה שיש לאיחוד בפוליטיקה העולמית. לפי השקפת האיחוד, הוא נחשב לכוח חיובי אשר יישום מדיניות החוץ שלו מקדמת את תשע הנורמות האתיות שלו. לאיחוד היכולת לעצב תפיסות "נורמליות" ביחסים הבינלאומיים, דרך מדיניותו ודרך המדינות החברות בו, המהוות דוגמה לערכיו. כלומר, ייצוא ערכי האיחוד בצורה ישירה ועקיפה, קשה ורכה, מאפיינים את רעיון האיחוד ככוח נורמטיבי ומבליטים אותו בפוליטיקה העולמית. 

בשנת 07' חברי התאחדות לימודי האיחוד האירופי קבעו כי מאמרו משנת 02' נחשב לאחד מחמשת המאמרים החשובים ביותר העוסקים באיחוד האירופי בעשור האחרון.

*ערך זה נכתב בסיוע שירה בר יוסף. 

פדריקה מוגריני (Federica Mogherini) היא פוליטיקאית איטלקיה, שכיהנה בעבר כשרת החוץ של איטליה, ומאז 2014 מכהנה כנציגה הגבוהה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי.

מוגריני נולדה ב-1973 ברומא, ולמדה מדעי המדינה באוניברסיטת רומא. מוגריני הייתה חברה בפדרציה הקומוניסטית האיטלקית הצעירה, ולאחר מכן הייתה חברה במועצה הלאומית של "הדמוקרטים של השמאל". בשנת 2008 נבחרה לפרלמנט האיטלקי, כשב-2014 מונתה לשרת החוץ של איטליה.

באוגוסט 2014, מתיאו רנצי, ראש ממשלת איטליה, מינה את מוגריני לנציבה מטעם איטליה לאיחוד האירופי. מינוייה של מוגריני לתפקיד הנציגה הגבוהה לענייני חוץ וביטחון של האיחוד האירופי, אושר באותו חודש.

אנגלה מרקל (Angela Merkel) מכהנת כקנצלרית גרמניה מאז נובמבר 2005. מרקל ילידת המבורג, שבמערב גרמניה (אך גדלה במזרח), 1954. מרקל הינה דוקטור לפיזיקה (מאוניברסיטת לייפציג). עד לאיחוד גרמניה עבדה מרקל כפיזיקאית. בשנת 1990 הצטרפה לחיים הפוליטיים ולמפלגה הנוצרית דמוקרטית (CDU), ולממשלתו של הלמוט קול, בה כיהנה כשרה לענייני נשים ונוער.

 

לאחר הפסדו של קול בשנת 1998 בבחירות מונתה מרקל למזכירה הכללית של המפלגה. בשנת 2000 נבחרה לראשות המפלגה, ובשנת 2002 התמודדה על משרת הקנצלר בבחירות הכלליות אך הפסידה. שלוש שנים לאחר מכן, בשנת 2005, נבחרה לתפקיד קאנצלרית גרמניה, והייתה לאישה הראשונה שמכהנת בתפקיד, ולמזרח גרמנית הראשונה המכהנת כקאנצלרית מאז איחוד הגרמניות.

 

מרקל נחשבת לאחת ממובילות המהלכים באיחוד האירופי ואולי גם לאחת ממכתיבי סדר היום העולמי. גרמניה, המדינה הגדולה באיחוד האירופי, נחשבת לסלע האיתן של האיחוד בתחומים רבים ובעיקר בתחום הכלכלי. מרקל הייתה מעורבת בטיפול במשבר הכלכלי של יוון, והייתה דמות מפתח בדיונים על אמנת ליסבון ובמינויים לנציבות.

 

מרקל נבחרה בשנת 2009 לאישה המשפיעה בעולם (על ידי מגזין הכלכלה "פורבס"), ובשנת 2010 נבחרה לרשימת 50 האישים המשפיעים בעולם, וזכתה בפרסי כבוד על תרומתה לאינטגרציה האירופית.

 

חאבייר סולנה (Francisco Javier Solana De Madariaga) - מדינאי יליד מדריד (ספרד), 1942. היה מרצה לפיסיקה באוניברסיטה טרם נכנס לפוליטיקה. בשנת 1964 הצטרף סולנה למפלגה הסוציאליסטית הספרדית, עוד בימי שלטונו של פרנקו, ונחשב לפעיל שמאל קיצוני. בשנת 1977, לאחר מותו של הדיקטאטור הספרדי ושינוי המשטר, נכנס לראשונה לפרלמנט הספרדי.

 

בין השנים 1982 ל-1996 כיהן בתפקידים שונים בממשלה הספרדית, שהונהגה אז בידי המפלגה הסוציאליסטית. סולנה היה שר התרבות, דובר הממשלה, שר החינוך והמדע ושר החוץ. עזב את הפוליטיקה הספרדית לטובת תפקיד מזכ"ל ברית נאט"ו. תחת שרביטו עברה נאט"ו כמה מאבני הדרך החשובות בהיסטוריה שלה- פריסת הכוחות באזור הבלקן (בבוסניה-הרצגובינה) לאחר המלחמה ביוגוסלביה לשעבר (בעקבות הסכמי דייטון), ההתקפות האוויריות בעת המלחמה בקוסובו, וצירוף המדינות הראשונות מן הגוש הקומוניסטי לשעבר (למעשה לשעבר יריבות הברית)- פולין, הונגריה וצ'כיה.

 

בשנת 1999 עזב סולנה את נאט"ו לטובת האיחוד האירופי, ומונה לנציג הגבוה הראשון בתחום מדיניות החוץ והביטחון המשותפת של האיחוד האירופי. בסוף שנת 2003, ראשי 15 המדינות החברות אישרו לראשונה נייר עמדה משותף הנוגע למדיניות החוץ והביטחון- נייר עמדה אשר תוכנן ונכתב על ידי סולנה. נייר זה עסק ביחסי האיחוד עם שכנותיו בעיקר, אך גם עם ארצות הברית ומעגלים רחוקים יותר בזירה הבינלאומית.

 

בשנת 2004 מונה סולנה גם לתפקיד ראש הסוכנות להגנה (ביטחון) האירופית. הסוכנות הוקמה בשנת 2004, וסולנה היה לראשון אשר עמד בראשה. בתפקידו זה היה גם נציג האיחוד האירופי ברביעייה הבינלאומית (הקוורטט) למזרח התיכון (האיחוד האירופי, האו"ם, ארה"ב ורוסיה), אשר תפקידה הוא לקדם את תהליך השלום ושיתוף הפעולה באזור. סולנה כיהן גם כמזכיר הכללי של המועצה האירופית. בשנת 2009 סיים את תפקידו באיחוד האירופי.

 

 

ז'ק סנטר (Jacques Santer) - יליד ווסרביליג, לוקסמבורג, 1937. סנטר בעל תואר במשפטים (אוניברסיטאות פריז ושטרסבורג) ותואר שני במדע המדינה (בית הספר ללימודי פוליטיקה, פריז). סנטר השתייך למפלגה הנוצרית-סוציאליסטית ומילא שורה של תפקידים פוליטיים רמי דרג הן בצרפת (למעלה מעשור כשר אוצר, שר תעסוקה ותפקידים נוספים בתחום הכלכלה, ואחת- עשרה שנים כראש ממשלה ושר אוצר יחדיו). כיהן גם כנשיא הבנק העולמי (1984-1989) וכראש ארגון המטבע העולמי (1991-1994).

 

במקביל לכל פעליו בתחום הכלכלה ובפוליטיקה, סנטר היה פעיל בשורות האיחוד האירופי החל משנות השבעים- בהן היה חבר פרלמנט (1974-1979) וכיהן כסגן נשיא הפרלמנט, ולאחר שנות ההפוגה במדינתו הוא שב לבמה האירופית כנשיא הנציבות האירופית משנת 1995 עד לשנת 1999. נשיאות זאת נקטעה מוקדם מן המתוכנן כאשר כל הנציבות בראשותו של סנטר אולצה להתפטר בגלל פרשיית שחיתות ואי- סדרים. לאחר מכן המשיך סנטר לכהן כחבר פרלמנט אירופי, עד לשנת 2004, כאשר בנוסף הוא משמש כנציג ראש הממשלה בדיונים על "אירופה העתידית" (2002-2003), נשיא ארגון "רוברט שומאן" ועוד תפקידים רבים בעיקר בתחומי הכלכלה.

 

על אף האירוע החריג בו נאלץ להתפטר מתפקידו כנשיא הנציבות האירופית, סנטר קנה לו שם של אחד ממעצבי החזון האירופי בעידן המודרני. בשנת 1995 הוא היה הראשון לקבל את פרס "החזון האירופי".

 

ניקולא סרקוזי (Nicolas Sarkozy) – נשיא צרפת, יליד פריז, 1955. בן להורים מהגרים מיוון והונגריה. בוגר לימודי משפטים ובית הספר ללימודי פוליטיקה בפריז. בשנת 1983 נבחר לראשות עיריית "נואלי- סור- סיין", וכיהן בתפקיד זה עד לשנת 2002.

 

פריצתו לבמה הלאומית הייתה בשנת 1993, כאשר מונה לתפקיד שר האוצר ודובר הממשלה. הממשלה בה כיהן לא החזיקה ימים רבים, ויריבותו עם ז'אק שיראק הרחיקה אותו מלב הפוליטיקה למספר שנים. בשנת 2002 הוא שב אל הפוליטיקה הלאומית, כאשר מונה לתפקיד שר הפנים על אף התנגדותו של הנשיא שיראק. שנתיים לאחר מכן הוא מונה לתפקיד שר האוצר.

 

בנובמבר 2004 התפטר מן התפקיד, כדי לעמוד בראש ה"תנועה הפופוליסטית". לאחר שצרפת הצביעה נגד החוקה האירופית בשנת 2005, סרקוזי התבקש על ידי שיראק לשוב לתפקיד שר הפנים, ונענה בחיוב. במהלך כהונתו התרחשו מהומות הפרברים בפריז, כאשר סרקוזי פעל ביד קשה וזכה לתמיכה רחבה בציבור הצרפתי. בשנת 2007 נבחר לנשיא צרפת. סרקוזי ניסה לבנות ממשלה עם קשת רחבה של אנשים- הן בדעותיהם הפוליטיות והן מבחינת מוצאם.

 

סרקוזי מוכר לישראלים בשל פעילותו הענפה בכל הנוגע למזרח התיכון. סרקוזי היה פעיל לקידום מעמדה של ישראל אל מול האיחוד האירופי בתקופת ממשלת אולמרט, סרקוזי פעל רבות בנושא שחרור גלעד שליט (הכריז על שחרור גלעד שליט כנושא מרכזי מבחינת הממשל בצרפת, שכן לגלעד שליט אזרחות צרפתית). סרקוזי יזם בשנת 2009 את האיחוד למען הים התיכון    (Euro-Med) - ממשיך דרכו של תהליך ברצלונה.

 

סרקוזי שימש כשחקן מרכזי בכל הנוגע ליחסי אירופה והמזרח תיכון. 

 

רומן פרודי (Romano Prodi) - פרודי, יליד סקנדיאנו, איטליה, 1936. פרודי הינו פרופסור לכלכלה, הוא למד במילאנו, קיבל דוקטורט בלונדון ופרופסורה בבולוניה.

 

בשנת 1978 נכנס לממשלה האיטלקית לראשונה כשר התעשייה. בשנת 1996 התמודד לראשונה לראשות ממשלת איטליה וזכה מול סילביו ברלוסקוני. כאיש כלכלה מובהק ביצע פרודי רפורמות כלכליות רבות במדינה לצמצום הגרעון התקציבי, כאשר לנגד עיניו עומדת מטרה ברורה- קבלתה של איטליה אל מרחב מטבע האירו. הרפורמות שלו פגעו בצורה מסוימת בעם, והובילו למשבר קואליציוני אשר הוביל להתפטרותו מן התפקיד לאחר כשנתיים.

 

בשנת 1999 התמנה פרודי לתפקיד נשיא הנציבות האירופית (מקביל לראש ממשלה). תחת שרביטו הוטלה על הנציבות משימה חשובה ביותר - להכין את התשתית הנדרשת לקבלתן של המצטרפות החדשות בהרחבה הגדולה של 2004.

 

רבים כינו את פרודי "ראש הממשלה הראשון של אירופה", מכיוון שראו בו הראשון שמילא את תפקיד נשיא הנציבות כך שהנציבות פעלה כממשלה. ראייתו הכלכלית בלטה לעין בעת כהונתו, ותחת שרביטו נכנס לפעילות האירו כמטבע הרשמי של האיחוד האירופי (2002).

 

בין השנים 2006 ל-2008 כיהן שנית כראש ממשלת איטליה.