אישים מרכזיים בפוליטיקה (פ-ת)

נייג'ל פרג' (Nigel Farage),יליד לונדון, חבר הפרלמנט האירופי ומנהיג מפלגת  UKIP בין השנים 2006-2009 ו-2010-2016. בתום לימודיו בבית הספר בגיל 18, וויתר על השכלה אקדמית ובמקום זאת החל לעבוד כסוחר מניות בסיטי של לונדון. עד שנת 1992 היה פעיל במפלגת השמרנים הבריטית, אך פרש ממנה כמחאה על חתימתה על אמנת מאסטריכט. הצטרף למפלגת UKIP עם הקמתה בשנת 1993, כחלק מהקמפיין האירוסקפטי שקרא לבריטניה לצאת מהאיחוד האירופי. נבחר לראשונה לפרלמנט האירופי בשנת 1993 כשהוא מייצג את מזרח אנגליה, ונבחר שוב פעמיים נוספות בשנים 2004 ו-2009.

פרג' ידוע באישיותו הצבעונית והמשכנעת, וכפוליטיקאי שמאתגר את גבולות הפוליטיקלי קורקט והנימוס הבריטי. עם היבחרו לראשות המפלגה, החל להטמיע בה שינויים ולהתמקד בנושאים נוספים מלבד השאיפה הבדלנית של בריטניה. בין היתר, העלה את השיח בסוגיות כלכליות וחברתיות, כולל ההגירה. תחת הנהגתו, הצליחה המפלגה להפוך לדומיננטית ולהשתלב בשיח הציבורי מבלי להיחשב כמפלגה קיצונית וניאו-פשיסטית, ועל כן – לגיטימית. בשנת 2015, הוביל את מפלגתו למקום השלישי בבחירות הכלליות שנערכו בממלכה המאוחדת.  הוא היה אחד ממבקריו הבולטים של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, דיוויד קמרון ותפס את מפלגתו כזו שנלחמת מול כל המערכת המפלגתית הבריטית, ולא רק כנגד המפלגה השמרנית.                                                     

פרג' זכה לתהודה ציבורית בשנת 2010 כאשר תקף בדבריו את נשיא הפרלמנט האירופי דאז, הרמן ואן רומפיי, בציטוטים שהפכו לוויראליים ברשת. בנאום שנשא פרג' שבוע לאחר ההצבעה על הברקזיט על בימת הפרלמנט האירופי,הוא הטיח בחברי הפרלמנט האשמות חריפות על כך שאינם מפרשים את המציאות הפוליטית נכון, ומתעלמים מרצון האזרחים. הוא הדגיש שלדעתו, בריטניה לא תהיה המדינה האחרונה שתפרוש מהאיחוד האירופי, וטען כי האזרחות  המשותפת שניסו ליצור – נכשלה.

פרג' פרש מהנהגת מפלגתו לאחר שאזרחי בריטניה הצביעו בעד פרישתה מהאיחוד האירופי בשנת 2016. לדבריו, שאיפתו הפוליטית התממשה – בצורת ברקזיט – ולכן הגיע זמנו לפרוש. בעיני רבים, היה פרג' הפנים של הזרם האירוסקפטי באירופה בכלל ובבריטניה בפרט, לאחר שני עשורים של פעילות ציבורית בולטת בנושא. למרות זאת, לאחר שפרש הזהיר פרג' את מנהיגי המפלגות האחרות בבריטניה שאם לא יממשו את הברקזיט באופן מוחלט, ייתכן וישוב לזירה הציבורית בבחירות בשנת 2020, והבהיר שהוא עוקב אחר המשא ומתן בנושא בעיני נץ.

אלכסיס ציפראס (Alexis Tsipras) ראש ממשלת יוון החל בשנים 2015-2019 ומנהיג מפלגת השמאל סיריזה והיה לראש הממשלה היווני הצעיר ביותר מאז 1865. ציפראס החל להתעניין בפוליטיקה עוד כשהיה נער, ובגיל 14 הצטרף למפלגה הקומוניסטית. בגיל 17 עמד בראש התאגדות הנוער הקומוניסטי ביוון, וסייע להוביל את מחאת התיכוניסטים שהביאה להשבתת 90% מבתי הספר התיכוניים, כתגובה לרפורמה שהובילה הממשלה המכהנת בנוגע לקיצוץ תקציבי, אליה התנגדו נחרצות. מחאת בני הנוער הצליחה וציפראס השיג את מטרתו הפוליטית הראשונה – הקפאת הרפורמה.                                הוא החל ללמוד הנדסה אזרחית באוניברסיטה הטכנית הלאומית של אתונה ולקח חלק באגודת הסטודנטים במסגרת המפלגה הקומוניסטית היוונית והשתתף במחאות ועימותים אלימים עם המשטרה, השתלב בשורות מפלגת סינאספיסמוס ושימש כמזכ"ל תנועת הצעירים שלה.                       

 

ציפראס נבחר לעמוד בראשות מפלגת סיריזה בשנת 2008, כשהיה בן 34 בלבד, לאחר פרישתו של יו"ר המפלגה הקודם. הוא נבחר לפרלמנט תקופה קצרה לאחר מכן, והיה מהמתנגדים הבולטים לחבילות הסיוע שקיבלה יוון במסגרת התמודדותה עם המשבר הכלכלי. במהלך המשבר הכלכלי, עמד בחזית המאבק הציבורי היווני והציג את עצמו כמנהיגה של מפלגה נקייה שתפעל לעקירת השחיתות השלטונית מן השורש. בבחירות של 2009 הפך ליו"ר האופוזיציה והמשיך בהתנגדותו לתוכנית הצנע שכפה האיחוד האירופי על יוון. התבטאויותיו התוקפניות כנגד האיחוד לא נשארו בגבולות יוון, ובשנת 2012 הוכתר על ידי העיתון הגרמני, "דר שפיגל", כאחד מהפוליטיקאים המסוכנים באירופה.           

בשנת 2015 ניצחה מפלגתו בבחירות, לאחר שבקמפיין שהוביל הביע באופן נחרץ את התנגדותו למדיניות הצנע והבטיח לבטל את ההסכמים של יוון עם האיחוד האירופי. מספר חודשים לאחר כניסתו לתפקיד הוא הכריז על משאל עם בנוגע לתנאים בהם תצטרך יוון לעמוד עם קבלת חבילת החילוץ מהאיחוד האירופי לאחר שסירב להכריע בנושא בעצמו. הוא התפטר מתפקידו בקיץ של אותה השנה, ונבחר שוב לתפקיד בבחירות בזק שנערכו, ובכך חיזק את כוחו הפוליטי. עם התקדמות כהונתו, מיתן ציפראס את עמדותיו הקיצוניות והחל לפעול בשיתוף פעולה עם ראשי האיחוד האירופי. הוא אף חתם על הסכם חבילת החילוץ הנוספת למדינתו, בניגוד להצהרותיו טרום הבחירות. ביקורת רבה נמתחה עליו מבית ומחוץ על כך שנטש את האידיאולוגיה של מפלגתו והפך אותה למעשה למפלגת שמאל-מרכז. בין הביקורות החריפות שנשמעו עליו, נטען כי הוא שיקר בכך שפעל בצורה הפוכה לחלוטין לזו שהצהיר עליה טרם נבחר, ולמעשה נכנע למדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית שהכתיב האיחוד האירופי.

ציפראס הוא ראש הממשלה שמכהן בתקופה הארוכה ביותר מאז פרוץ המשבר הכלכלי ביוון. בראיון שנתן בקיץ 2017 הצהיר ש"הגרוע ביותר מאחורינו", וטען כי ארצו מתחילה להתקדם לפתרון המשבר. כיום, הוא מתנגד ליציאה של יוון מגוש האירו ומהאיחוד האירופי, ומסמן מטרה נוספת – שינוי ערכי של הפוליטיקה היוונית המושחתת.

*ערכים אלה נכתבו בסיוע של נועם שרעבי.

ד"ר הלמוט קוהל (Helmut Kohl) - מדינאי גרמני, יליד לודוויגשאפן של הריין, 1930. בעל דוקטורט במדעי המדינה מאוניברסיטת היידלברג, מגיל צעיר נכנס לפוליטיקה הגרמנית, כאשר הוא מפלס את דרכו מהפוליטיקה האזורית, עד לתפקידים בממשלת מערב גרמניה, ראש מפלגת ה- CDU (המפלגה הנוצרית דמוקרטית). בשנת 1976 הפסיד מערכת בחירות כראש המפלגה, אך בשנת 1982 התמנה לתפקיד קנצלר מערב גרמניה.

 

קוהל היה מתומכי תכנית האינטגרציה האירופית וראה בה מקדמת שלום ואחווה על אדמת אירופה. הוא תמך בחוק איחוד אירופה (European Single Act), וקידם מאוד את פעילותה של גרמניה בנאט"ו. עם קריסת הגוש המזרחי בראשות ברית המועצות עשה קוהל כל שביכולתו כדי לקדם את גרמניה לאיחוד מחדש. עוד טרם איחוד הגרמניות הוא ניסה לקדם מפלגות בעלות רעיונות זהים למפלגתו בצידה המזרחי של גרמניה, וכך האמין שיהיה לו קל יותר ליצור בסיס לאיחוד.

 

בהסכם שנחתם במאי 1990 ונכנס לתוקף באוקטובר אותה שנה, היה קוהל למוביל מהלך איחוד שתי הגרמניות. חודשיים לאחר מכן בבחירות החופשיות הראשונות של גרמניה המאוחדת מאז 1932 ניצחה הקואליציה של קוהל בפער ניכר, ונתנה את הגושפנקה הרשמית להליך האיחוד אותו הוביל קוהל. כך ניתן לומר כי מזרח גרמניה הייתה למדינה הראשונה אשר הצטרפה לאיחוד האירופי, אשר היה זמן קצר לפני זה בבחינת אויב. האיחוד לא התנהל באופן חלק וגרמניה נקלעה למשבר כלכלי עמוק, כוחו של קוהל הלך והצטמצם בבחירות לאחר מכן, ובבחירות של 1998 הוא הפסיד.

 

לאחר הפסדו שמו נקשר במספר פרשיות שחיתות, אך לנצח הוא ייזכר כמנהיג שאיחד את גרמניה שלא בכוח הזרוע, לאחר שנות הפיצול במאבק הבין גושי. קוהל ראה עצמו מחויב לרעיון האינטגרציה האירופית והיה בעל קשרים קרובים עם פרנסואה מיטראן, נשיא צרפת דאז. יחד הם פעלו רבות לקידום הקהילה האירופית.

 

לאחרונה נקראה קרן לימודית של האיחוד האירופי על שמו, "המרכז ללימודים אירופיים על שם הלמוט קוהל", גוף אשר הוקם על ידי מפלגת "אירופה של האנשים". קוהל קיבל תארי כבוד רבים על תרומתו לאיחוד האירופי- אזרחות כבוד באיחוד, פרס על קידום קשרי גרמניה-צרפת ועוד.

 

ואצלב קלאוס (Vaclav Klaus) - יליד פראג, צ'כיה, 1941. בוגר לימודי כלכלה באוניברסיטת פראג (למד לאחר מכן גם בארה"ב ואיטליה). במהלך שנות השלטון הסובייטי בצ'כוסלובקיה פרסם קלאוס מאמרים אנטי-קומוניסטיים. עקב פעילות זו אולץ להתפטר מתפקידו באקדמיה, אך השתלב בתפקידים בבנק הצ'כי, בימיה האחרונים של הממשלה הקומוניסטית בצ'כוסלובקיה חזר לתקופה קצרה לאקדמיה.

 

נפילת הקומוניזם הייתה סימן לתחילת עלייתו לגדולה של קלאוס. הוא הצטרף למפלגה הדמוקרטית והיה ראש "הפורום האזרחי"- הגוש הפוליטי החזק של אותם ימים. הוא הספיק לכהן עוד בימיה של צ'כוסלובקיה בתפקיד שר האוצר, ומיד לאחר הפיצול הפך לראש ממשלת צ'כיה (1993-1997).

 

בין השנים 1997 ל-2003 נותר בפוליטיקה הצ'כית בתפקידים מרכזיים פחות, אך בשנת 2003 נבחר לנשיאות צ'כיה והחליף בתפקידו את ואצלב האבל. בשנת 2008 הוא נבחר שנית לתפקיד. כנשיא, קלאוס נחשב לדמות אהודה מאוד בצ'כיה. על אף שקלאוס ביקר את האבל על שימושו הרב בזכות הווטו, הוא עצמו משתמש בה לא מעט, בין השאר בנוגע לחקיקה בתחומי זכויות אזרח וחירויות- דבר אשר הכעיס את פקידיי האיחוד האירופי.

 

קלאוס מצהיר על עצמו כ"אירוסקפטי", הוא מפרסם תכופות מאמרים כנגד תהליך האינטגרציה האירופית, יוצא כנגד ראשי המדינות ה"מערביות" של האיחוד האירופי (מהנאבקים המרכזיים כנגד חקיקה בנושא ההתחממות הגלובלית), ועל אף שרוב ניכר מאזרחי צ'כיה רצו להצטרף לאיחוד ויותר מאוחר תמכו באמנת ליסבון - הוא יצא כנגד מהלכים אלה בצורה חסרת תקדים. קלאוס גם יצא בקמפיין פומבי נגד החוקה האירופית, והיה ראש המדינה האחרון לחתום על אמנת ליסבון, לאחר שעיכב את חתימתו מספר פעמים.

 

בעשרים השנים האחרונות קלאוס זכה בלמעלה מ-50 תארי כבוד ופרסים ופרסם למעלה מ-20 ספרים בנושאי חברה, כלכלה ופוליטיקה.

 

הרמן ואן רומפוי (Herman Van Rompuy) - הנשיא הראשון של האיחוד האירופי. יליד אטרביק, בלגיה, 1947. בוגר תואר ראשון בפילוסופיה, ותואר שני בכלכלה (אוניברסיטת לובן). במקביל לקריירה בתחום הכלכלה (בנקאות, חינוך ואקדמיה), הצטרף ואן רומפוי לפוליטיקה הבלגית. הוא הצטרף למפלגה הפלמית בשנת 1973 (ועמד בראשה בין השנים 1988 ל-1993). ואן רומפוי החל לכהן בתפקידים זוטרים, עד שמונה לסנאטור והחל לכהן כשר במשרדים שונים, בעיקר בתחומי הכלכלה, סגן ראש ממשלה ומזכיר המדינה.

 

בשנת 2004 יצא בצורה גלויה נגד צירוף טורקיה לאיחוד, בטענה שאינה קשורה לאירופה. בין השנים 2007 ל-2008 עמד בראש בית המחוקקים הבלגי ובשנת 2008 נבחר לראשות ממשלת בלגיה, אך שנה לאחר מכן התפטר מן התפקיד ונבחר לתפקיד הנשיא הראשון של האיחוד האירופי.

 

בתפקידו זה הוא משמש כיושב ראש המועצה האירופית (מועצת ראשי המדינות). לתפקיד זה לטשו עיניים רבים וטובים, בהם טוני בלייר (ראש ממשלת בריטניה לשעבר). גבות רבות הורמו עם מינויו, שכן תפקיד בעל משמעות פוליטית עולמית כה רחבה דרש לדעת רבים דמות פוליטית מרכזית בעלת שיעור קומה. ואן רומפוי נשוי ואב לשישה. פרסם שישה ספרים בתחומי הפוליטיקה והכלכלה.

 

מרגרט תאצ'ר (Margaret Tatcher) - מדינאית בריטית, נולדה בשנת 1925 בעיר גרנט'האם, במחוז לינקולנשייר, אנגליה. בוגרת אוניברסיטת אוקספורד בלימודי כימיה ומשפטים. תאצ'ר הצטרפה למפלגה השמרנית ובשנת 1959 ייצגה את מחוז פינצ'לי בפרלמנט הבריטי. שנתיים לאחר מכן הצטרפה לממשלה בתור המזכירה הכללית (שרה) לתחומי פנסיה וביטוח לאומי. במהלך שנות השישים, בתקופה שמפלגתה הייתה באופוזיציה, שימשה כדוברת האופוזיציה בתחום הפנסיה והביטוח הלאומי (בבריטניה נהוג שמול כל שר ממשלה יש "שר צללים" מן האופוזיציה). בהמשך הייתה "שרת צל" בעוד נושאים.

 

כאשר מפלגתה שבה לשלטון בראשית שנות השבעים, היא מונתה לשרה לתחומי חינוך ומדע. כאשר מפלגתה שוב איבדה את כס השלטון (1975), החליטה תאצ'ר להתמודד לראשונה על ראשות מפלגתה וזכתה. במהלך שנותיה כמנהיגת האופוזיציה אימצה עמדות יותר ויותר קונסרבטיביות.

 

בשנת 1979 הייתה תאצ'ר לאישה הראשונה שכיהנה כראש ממשלת בריטניה. למן ההתחלה הביעה תאצ'ר עמדות נחרצות כנגד האינטגרציה של בריטניה עם הקהילה האירופית. עד אותה העת, מפלגתה נחשבה לתומכת נלהבת של הרעיון האירופי, והובילה להצטרפות בריטניה לאיחוד בשנת 1973. בתקופת כהונתה של תאצ'ר הייתה בריטניה בשפל כלכלי קשה ביותר, נאלצה לגייס כספים ועל פי סקרים שנערכו בתקופת כהונתה היא הייתה ראש הממשלה הכי פחות מוערך ופופולארי בעת כהונתו. הכניסה למלחמה מול ארגנטינה באיי פוקלנד, והצלחתה של בריטניה, העלו דרמטית את התמיכה הפנימית בתאצ'ר והקנו לה כהונה נוספת, כאשר ניצחה בבחירות 1983.

 

תאצ'ר פיתחה יחסים קרובים עם רונלד רייגן, ועמדה קשוחה כלפי ברית המועצות (עד תחילת מדיניות הפרוסטרויקה של גורבצ'וב) גם בשל כך וזכתה לכינוי "אשת הברזל" (כינוי אשר דבק בה בזכות מדיניות הפנים הקשוחה שלה). בגזרה האירופית, תאצ'ר התנגדה לאיחוד כל השנים, כאשר בשנת 1985 היא התנגדה נחרצות לרעיון האיחוד המוניטארי. לחץ אירופי ושיקולי עלות מול תועלת הובילו את תאצ'ר לחתום על חוק איחוד אירופה (European Single Act). עקב אי הסכמות על מדיניותה כלפי אירופה, בשנת 1986 התפטר לראשונה שר מממשלתה. תאצ'ר זכתה בשלישית בבחירות לראשות הממשלה בשנת 1987, אך הייתה זו כהונה קצרה יחסית, וב-1990 ממשלתה נפלה.

 

אחד מהאירועים המוכרים והמכוננים ביחסי תאצ'ר- אירופה התרחש בכהונתה האחרונה, כאשר בספטמבר 1988 היא נשאה נאום בפני קולג' אירופה, בו מתחנך דור המנהיגים והעובדים הבא של האיחוד. נאום זה ידוע גם כנאום ברוז' (העיר בבלגיה בה נמצא הקולג'), בנאום יצאה תאצ'ר בצורה שלא השתמעה לשתי פנים כנגד החלום האירופי, כנגד האינטגרציה, כנגד האיחוד המוניטארי וכנגד כל פדרטיביות. מדיניות זו עלתה לה בשתי התפטרויות נוספות מצד חברי ממשלתה, כאשר סגנה התפטר, היה זה סימן לקץ ממשלתה, אשר התפרקה בשנת 1990.

 

לאחר מכן, אפילו בבחירות לראשות המפלגה היא נחלה הפסד. היא המשיכה לכהן כחברת פרלמנט עד 1992, ולאחר שפרשה נבחרה לבית הלורדים.

 

בהקשר האירופי, מרגרט תאצ'ר זכורה כאחת המתנגדות הגדולות ביותר לאיחוד האירופי מבין ראשי המדינות. תאצ'ר ראתה את יחסי החוץ של מדינתה מול ארצות הברית כמועילים יותר מפרויקט האינטגרציה האירופית. תאצ'ר דחתה כמעט כל רעיון אשר נראה לה פדרטיבי. תאצ'ר האמינה בכוחה של המדינה ובבריטניה חזקה בפני עצמה. עקב התנגדותה להתקרבות לאירופה זכתה תאצ'ר למתנגדים רבים, לא רק באירופה, אלא גם במדינתה ואף במפלגתה וממשלתה. גם לאחר פרישתה מהחיים הפוליטיים הרשמיים המשיכה תאצ'ר בפעילות נמרצת כנגד ההתקרבות הבריטית לאיחוד האירופי כאשר עמדה בראש קבוצת "ברוז'", קבוצת בכירים מהמערכת הפוליטית והמשפטית שיצאו כנד הליכי האינטגרציה. במשך 27 השנים בין כניסתה של בריטניה לאיחוד האירופי להתפטרותה של תאצ'ר עשתה מפלגתה פניית פרסה ביחסה לאירופה- מתומכת ברעיון למעמד של "אירו-סקפטית" מובהקת.