השתלשלות היסטורית של מדיניות חוץ - עד נפילת הגוש הקומוניסטי

קשריו של האיחוד האירופי עם רוסיה לאורך ההיסטוריה הם מהמרתקים בין קשריו השונים של האיחוד. על פניו, חלק נכבד משטחה של רוסיה מוגדר גיאוגרפית כשטחה של אירופה ורוסיה נחשבת למדינה אירופית לכל דבר ועניין. אך כאשר מדברים כיום על אירופה מתכוונים לאיחוד האירופי, אליו רוסיה אינה שייכת, במידה רבה מרצונה- אך לא לגמרי.

כאשר החל החלום האירופי להירקם, מלבד השכנת שלום ביבשת דובר רבות על יצירת גוש חוסם איתן מול האויבת שממזרח. גוף שיוכל לעמוד מול ברית המועצות הקומוניסטית, ובראשה רוסיה, הן מבחינה צבאית והן מבחינה כלכלית.

במשך כארבעים שנה כל מה שסימלה ברית המועצות היה "הרע" בעיני אנשי הקהילה האירופית. מסך הברזל עמד איתן, והיריבות הייתה עצומה. היא נבעה מפערים אידיאולוגיים עצומים, שחילקו את העולם לשניים לאורך כל המלחמה הקרה. נושאת דגל המאבק בברית המועצות הייתה לאורך השנים ארצות הברית, אך מדינות מערב אירופה הביעו תמיד עמדה ברורה נגד הקומוניסטים במזרח היבשת. למרות זאת מעולם לא נראה היה כי הקהילה האירופית תנקוט צעדים אלימים או תוביל לעימות מזוין מול ברית המועצות, גם כאשר היו נקודות רתיחה שונות (קוריאה, המהומות בבודפשט, קובה, האביב של פראג, מלחמת אפגניסטן וכיוצא באלה).

תהליך התפוררותה של ברית המועצות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 לא גרם לצער רב מצד הקהילה האירופית. ניתן לומר שהשינוי הסיר איום מרכזי ויומיומי מאירופה. מרגע זה הבינה אירופה כי היא עומדת בפתחו של עידן חדש, עידן שבו לא תוכל עוד להגדיר את עצמה על ידי הגדרת האויב שלה ממזרח, עידן שבו נולדו (או נולדו מחדש) מדינות רבות השוכנות לגבולה וכדי לשמר את השקט ביבשת היא יהיה צורך למצוא להן מענה ביטחוני, פוליטי וכלכלי. האיחוד האירופי הבין כי מצד אחד זוהי הזדמנות פז להגדיל את מעגל החברות בו אשר מחויבות לערכיו ומנגד היה ברור שזה עלול להיות תהליך שיקומי ארוך-טווח ויקר מאוד. האיחוד האירופי הבין, לראשונה מאז הקמתו, כי עליו להפוך אויבות היסטורית לידידות.