השתלשלות היסטורית של מדיניות חוץ - לאחר נפילת הגוש הקומוניסטי

במשך כארבעים שנה הפריד מסך הברזל את הגוש המערבי מהגוש המזרחי. הפרדה זו התבססה על חילוקי דעות מהותיים שנבעו מפערים אידיאולוגיים בין אירופה וארצות הברית לבין ברית המועצות הקומוניסטית ובנות בריתה. תהליך התפוררותה של ברית המועצות במהלך שנות ה-80 של המאה ה-20 הוביל להיחלשות האידיאולוגיה הקומוניסטית ומתוך כך להתחוללותם של שינויים חסרי תקדים בעולם כולו ובמעמדה של אירופה. אירופה ניצבה בפני עידן חדש שבמסגרתו היא נדרשה להגדרה עצמית ומחודשת שאינה מבוססת על הבדלת מאפייניה מיריבתה מן המזרח. במסגרת זו, אירופה ניצבה בפני הזדמנות היסטורית לקידום חברויות ושיתופי פעולה עם מדינות מזרח אירופה, שהיו בעבר בנות בריתה של ברית המועצות, ועל כן בשנת 1991 נחתמה אמנת מסטריכט שהובילה ליצירת האיחוד האירופי וזאת הכינה את הקרקע להסדרת תנאיי ההצטרפות ומדיניות ההרחבה שנקבעו באמנת קופנהגן בשנת 1993 וסללו את הדרך להצטרפותן של מדינות מזרח אירופה שהושלמה בראשית המאה ה-21. 

האיחוד האירופי מייחס חשיבות רבה לרוסיה בשל הפגנתה יכולות התאוששות לאחר נפילת ברית המועצמות, ובמהלך השנים האיחוד האירופי משקיע משאבים רבים לפיתוח תכניות לטיפוח יחסיו עם רוסיה. עם זאת, רוסיה הבהירה כי אין לה עניין להיות חלק מן האיחוד האירופי ואף נקטה במדיניות של הפחדה במטרה למנוע את צירופן של חלק מבנות בריתה לשעבר: אוקראינה, אזרבייג'ן, ארמניה, ביילורוסיה, גאורגיה ומולדובה.

חרף המתיחויות ההיסטוריות בין הצדדים, בשנת 1994 רוסיה והאיחוד האירופי חתמו על הסכם שיתוף פעולה  שכונן הסכמים נוספים המגדירים את המרחבים המשותפים של השניים: מרחב כלכלי- סביבתי, מרחב חירות, ביטחון וצדק, מרחב ביטחון חוץ ומרחב מחקר והשכלה (הכולל בתוכו תחומי תרבות). כמו כן, בשנת 2008 האיחוד האירופי ורוסיה חידשו את ההסכמים הקיימים ואף הרחיבו את שיתופי הפעולה ביניהם. מבחינה כלכלית ניתן להיווכח לאופן שבו הצדדים מנהלים מערכת יחסים הדוקה ומוצלחת, ומשנת 2010 רוסיה היא השותפה השלישית בגודלה של האיחוד האירופי בתחומי סחר.

הסכם מדיניות השכנות האירופית בין האיחוד האירופי לרוסיה מתקיים במתכונת שונה מזו שמקיים האיחוד האירופי עם יתר המדינות החברות בהסכם בשל סירובה של רוסיה להימצא במעמד שווה למדינות ישראל, אזרבייג'ן ואוקראינה. בהתאם לכך אירופה העניקה לרוסיה מעמד של בת ברית והקנתה לה זכויות והקלות רבות.

מדינות מזרח אירופה שהיו בעבר בנות בריתה של ברית המועצות הצטרפו לאיחוד בשנת 2004 עם ההרחבה הגדולה, ואלו מהוות גורם מעניין ביחסי האיחוד האירופי ורוסיה. המדינות מן המזרח, ובראשן פולין, מנצלות את כוחה של אירופה כדי לקרוא תיגר כנגד הרוסים ומעלות סוגיות שונות כדי להגן על "אחיותיהן" שנותרו מחוץ לאיחוד האירופי, ובראשן אוקראינה. רוסיה מנגד, משיבה מלחמה באמצעות שימושה בכוחה הפוליטי במרחב הבינלאומי ומצליחה לייצר הרתעה כנגד אותן מדינות (כמו בסוגית מטריית ההגנה האווירית של ארה"ב על פולין, שהוסרה בעקבות לחץ רוסי בשנת 2009).

בהיבט הפוליטי והביטחוני ניתן להיווכח לאופן שבו הצדדים ניצבים בפני מחלוקות פוליטיות וביטחוניות מעת לעת. משברי הגז מול אוקראינה איימו להקפיא את אירופה מספר חורפים בראשית המאה ה-21 (2006, 2008, 2009). סוגיה נוספת סבבה סביב המהפכה הכתומה באוקראינה שסיבתה נבעה מן התלות של המדינה ואזרחיה ברוסיה. מהפכה זו זכתה לתמיכה סמויה ולעיתים אף גלויה מצד גורמים באירופה. משבר נוסף  המעיד על המחלוקות המהותיות בין האיחוד האירופי לרוסיה סבב סביב המלחמה בין רוסיה לגאורגיה בקיץ 2008 אשר הובילה לסדרת התבטאויות חריפות מצד פוליטיקאים אירופים שמתחו ביקורת נוקבת כנגד פעילותיה של רוסיה, ואף איימו בניתוק יחסים והקפאת הסכמים. כמו כן, סוגיית הגרעין האיראני היא אחת מהסוגיות המורכבות ביותר המאתגרות את יכולת הצדדים לייצר הסכמה.  

 מערכת היחסים של האיחוד האירופי עם רוסיה מורכבת מחילוקי דעות מהותיים. זכויות אדם, שלטון וממשל, שלום וביטחון ותעשייה וסביבה הינם חלק מן הנושאים שהצדדים מתקשים לייצר הסכמה לגביהם. עם זאת, האיחוד האירופי ורוסיה חולקים אינטרסים כלכליים רבים המהווים כתמריצים לקידום הסכמים ושיתופי פעולה חרף המחלוקות הרבות בין השניים.