ג'ורג' מרשל (1880-1959)

ג'ורג' קטלט מרשל (George Catlett Marshall) היה מדינאי וגנרל אמריקאי ששירת כראש מטה צבא ארצות הברית במהלך מלחמת העולם השנייה. כמו כן, שימש כמזכיר ההגנה והמדינה של ארצות הברית בשנות ה-40 ובתחילת שנות ה-50. כמזכיר המדינה מימש את "התכנית להבראת אירופה", הידועה גם בכינויה "תכנית מרשל", במטרה לשקם את כלכלת אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.

 

מרשל נולד ביוניוטאון, פנסילבניה ולמד במכון הצבאי של וירג'יניה. בשנת 1901 התגייס לצבא ארצות הברית ועד מלחמת העולם השנייה שירת בפיליפינים, בצרפת, בסין ובארצות הברית. בראשון בספטמבר 1939, יום הפלישה הגרמנית לפולין, מונה לראש המטה הכללי של צבא ארצות הברית. במהלך כהונתו, ולאור השתלשלות אירועי המלחמה, האיץ מרשל את תהליכי פיתוח הצבא והכשרתו. עם כניסתה של ארצות הברית למלחמה בשנת 1941, פיקד מרשל על למעלה משמונה מיליון חיילים במבצעים משולבים ברחבי העולם. עם סיום המלחמה ב-1945, פרש מתפקידו והחל את דרכו במישור הפוליטי. מרשל נשלח למשימה מדינית בסין למשך שנתיים ובשנת 1947 קיבל את מינויו כמזכיר המדינה. בנאום שנשא באותה שנה, על רקע הפעלתה של מדיניות חוץ אנטי-סובייטית שזכתה לכינוי "דוקטרינת טרומן", פרש מרשל את משנתו בדבר עתידה הכלכלי של אירופה בתכנית שתזכה לכינוי "תכנית מרשל".

 

תכנית מרשל נועדה לשקם את אירופה המערבית מתוצאות המלחמה. חוסר יציבות פוליטית, עוני, אינפלציה והחשש מהתפשטות הקומוניזם, הובילו את הממשל האמריקאי לנקוט באמצעים אקטיביים המבוססים על קידום שוק חופשי ותעשיה מודרנית. הסכם הסיוע נחתם לאחר משא ומתן מורכב שנוהל על ידי שש עשרה מדינות בעלות אינטרסים לאומיים מנוגדים, והובא לאישור הקונגרס האמריקאי. במקביל הוקם "הארגון לשיתוף פעולה כלכלי אירופי" (OEEC), לימים ה-OECD, ומטרתו הייתה להבטיח שיתוף פעולה ותיאום מרבי במימוש התכנית. מדינות הגוש המזרחי היו תחת שליטה סובייטית ולא זכו להשתתף בתכנית היות וברית  המועצות סירבה לשתף פעולה.

עם החלת התכנית בשנת 1948, השקיע הממשל האמריקאי מעל לשניים עשר מיליארד דולר. עיקר הסיוע האמריקאי התחלק בין מדינות בריטניה, צרפת ומערב גרמניה בעוד שיתר התקציב התחלק בין שאר המדינות שנכללו בהסכם. המדינות המשתתפות היו תחת פיקוח אמריקאי ועיקר התקציב שימש לקניית סחורות מארצות הברית ולפיתוח ושיקום צבאי. בנוסף נפתחו קרנות השקעה בתעשייה המקומית ונותבו תקציבים לטובת כיסויי חובות וייצוב המטבע.

 

הסיוע האמריקאי נמשך גם לאחר סיום התכנית בשנת 1951 ולעומת מזרח אירופה, שסבלה מעוני ומחסור, אירופה המערבית נהנתה מצמיחה כלכלית שהובילה לשיקום חברתי ופוליטי מואץ בין השנים 1948-1952. על אף שקיים ויכוח בין החוקרים בדבר חשיבותה ההיסטורית של התכנית, נהוג לראות בה כאבן דרך משמעותית וכדוגמה למופת כלכלי בסיועי חוץ.