מהחתימה על הסכם ההרחבה (1972) עד לאמנת "הפעילות האירופית המשותפת" (1986)

22 בינואר 1972

נחתם הסכם עם אירלנד, בריטניה ודנמרק על הצטרפותן לקהילה. המדינות מצטרפות רשמית ב-1 לינואר 1973, ומרחיבות את הקהילה משש לתשע מדינות. באותה שנה מאושרת מדיניות חדשה בנושאי חברה וסביבה, אשר נכנסה לתוקף בשנת 1975.

 

דצמבר 1974

החלטה על קיום בחירות דמוקרטיות לפרלמנט האירופי. כהמשך להליך הדמוקרטיזציה של האיחוד הוחלט על הקמת בית המשפט החופשי ומתן זכויות החלטה בנושאי תקציב לפרלמנט.

 

יוני 1979

מתקיימות לראשונה בחירות דמוקרטיות לפרלמנט האירופי. הבחירות נערכות מאז באורח קבע אחת לחמש שנים. נשיאת הפרלמנט הראשונה הייתה סימון וייל, יהודיה צרפתיה ניצולת שואה.

 

ינואר 1981

יוון מצטרפת למדינות החברות בקהילה שמונה כבר עשר מדינות.

 

יוני 1985 - הסכם שֶנְגֶן (Schengen)

ההסכם יוצר מרחב של תנועת אזרחים חופשית בין מדינות האיחוד, מעין הסרת גבולות פנימיים בין המדינות החברות.

 

ינואר 1986 - הצטרפות ספרד ופורטוגל

עם התפשטות הקהילה אל חצי האי האיברי הגיע מספר חברותיה לשתים-עשרה. הצטרפותן של מדינות אלה (וכן של יוון ואירלנד) הכריחה את אירופה לפתח במרחב הפנימי תוכניות עזרה ופיתוח כלכלי, כיוון שאותן מדינות היו מאוד לא יציבות מבחינה כלכלית עד להצטרפותן לקהילה.

 

פברואר 1986 - אמנת ה-Single European Act

האמנה, שנכנסה לתוקף ביולי 1987, הכניסה מספר תיקונים חשובים ביותר במבנה הקהילה ובסמכויות מוסדותיה. המטרה המרכזית הייתה לשבור את הקיפאון שנוצר בסוף שנות השבעים ותחילת שנות השמונים בתהליך האינטגרציה הכלכלית של הקהילה, ולהביא ל"השלמת השוק הפנימי" בהתאם לתוכנית "אירופה 1992" (אשר הייתה אמורה למעשה להיות מוכנה לינואר 1993), שיזם נשיא הנציבות דאז, ז'אק דלור. השגת מטרה זו דרשה פעילות חקיקתית ענפה של הקהילה. בין היתר הוחלפה לשם כך הדרישה להסכמה פה אחד בין המדינות החברות בשיטה של הצבעת רוב משוקלל, וזאת ביחס לכל החקיקה הדרושה להשלמת השוק הפנימי. כך נשללה האפשרות של מדינה בודדת או מיעוט של מדינות לחסום חקיקה כזו.