על כף המאזניים-

זרזים ומעצורים ליצירת זהות אירופית

זרזים:

הגירה ותנועת אנשים באירופה (הסכם שנגן)- אחד התחומים המדרבנים ומובילים לזהות משותפת היא יכולת התנועה החופשית במרחב האיחוד. מכלול שנגן עוסק בנושאי ביקורת גבולות. הוא הוכנס למסגרת האיחוד האירופי באמצעות פרוטוקול מיוחד כיוון שמדינות החלו בו ללא קשר לאיחוד האירופי. בשנת 1985 החליטו בלגיה, גרמניה, הולנד, לוקסמבורג, וצרפת לחתום על הסכם שיסיר באופן הדרגתי את ביקורת הגבולות ביניהן וייצור חופש תנועה לאזרחי כל המדינות שהחברות בהסכם, לאזרחי האיחוד האירופי ולאזורים שבאים ממדינות שאינן חברות. ההסכם זכה להצלחה. בשנת 1990 הוכלל ההסכם באמנת אמסטרדם ונחתמה אמנה על מנת להסדיר את עקרון חופש התנועה. אין זה עניין פשוט – הדבר מצריך הבנות בין כל הרשויות ומערכות החוק והמשפט במדינות אלה. מאז החתימה על האמנה הצטרפו אליה כל מדינות האיחוד מלבד אנגליה, אירלנד, קפריסין, רומניה ובולגריה (שתי האחרונות יצורפו בשנים הקרובות). מדינות נוספות, כמו שוויץ ונורווגיה, הן חברות מלאות בשנגן ותושביהן יכולים לנוע בחופשיות ברחבי היבשת על אף שאינן חלק מהאיחוד האירופי.

 

ההסכם והאמנה במכלול החקיקה האירופי– כל המצטרפות מאז צריכות לקבל על עצמן את הסכם שנגן. זהו מימוש אמיתי של עקרון חופש התנועה. אין ספק שזהו אחד מסממני הזהות הבולטים ביותר והוא פותח צוהר אפשרויות כמעט בלתי מוגבל לכלל אזרחי האיחוד.

 

כלכלה

 

 התחום הכלכלי מהווה מנוע חשוב של האינטגרציה ותחושת ההזדהות עם האיחוד האירופי. נכון לשנת 2017, האיחוד האירופי הוא גוף הסחר הגדול בעולם (הרבה הודות לסחר הפנימי). מטבע האירו נחשב כאחד מסממני הזהות הבולטים של האיחוד, הוא כיום המטבע של רוב מדינות האיחוד- 19 במספר, לאיחוד האירופי בנק משותף ההולך ומתחזק. בנוסף, איחוד השוק האירופי הביא לאיחוד מפעלים וחברות, נדידת חברות לאזורי רווח (בעיקר מהמערב מזרחה) וכדומה. קשה להתעלם מעוצמתו הכלכלית של פרויקט זה. השאלה היא האם הוא מעורר זהות משותפת? אינה זוכה לתשובה חד משמעית, כיוון שמצד אחד האירו מהווה סממן בולט של זהות ואין ספק שכלכלה חזקה מייצרת חיבור, אך עדיין אצל רבים נושא הכלכלה דווקא גורם לעוינות, תחושת ניצול או תלות וכדומה.

 

בעיצוב המטבעות והשטרות הושקעה מחשבה רבה, מתוך כוונה שיסמל אחדות שאינה פוגעת בזהות הלאומית הייחודית. מטבע האירו עוצב כך שבצדו האחד תבליט המדינות באיחוד ובצדו השני דיוקנאות לאומיים. בעיצוב השטרות ננקטה גישה שונה מעט, בצדם האחד מצויר מבנה ארכיטקטוני המסמל תקופה מסוימת באדריכלות, ובצד השני מצויר גשר, המסמל חיבור ואחדות (להרחבה בנושא ע"ע כלכלה).

 

חינוך ותרבות

 

באופן היסטורי, מדינות האיחוד האריופי שמרו לעצמן את ריבונותן בכל הקשרו לעיצוב מדיניות החינוך וההשכלה הגבוהה בתחומן, ואילו מעורבותו של האיחוד האירופי בתחומים הייתה מוגבלת ביותר. רק עם ייסודו של האיחוד האירופי, עם החתימה על אמנת מאסטריכט (1992), הוגדרו לראשונה סמכויותיו בתחומים אלו (סעיפים 126 ו-127), אז קיבל האיחוד את הרשות לתמוך בהשכלה הגבוהה וביוזמות חינוכיות אחרות. אף על פי כן, עם העמקת תהליך האינטגרציה בין מדינות האיחוד ועם הנסון לעיצובה של זהות אירופית על לאומית, חיזק האיחוד האירופי את בתחומי מדיניות אלו, שכן לחינוך ולהשכלה גבוהה קשר הדוק והשפעה מכרעת על סוגיות הנוגעות לתחומי מדיניות בהם לאיחוד האירופי סמכויות מלאות כגון: סחר בשירותים, תעסוקה ועוד. באופן זה, הורחבה מעורבותו לכדי מימון של פעילויות ותכניות, כגון: ייסוד ומימון תכנית החילופים ההיסטורית "ארסמוס", מימון גופים על לאומיים העוסקים באינטגרציה של השכלה גבוהה הן מבחינה תכנית והן מבחינה מנהלתית כגון: ENQA, ESU וכן תמיכה כלכלית בתהליך בולוניה (תהליך ההרמוניזציה של מערכות ההשכלה הגבוהה באירופה), ובמימון תכנית ארסמוס+  המאגדת תחתיה תכניות חילופי סטודנטים ואנשי הסגל, וכן תכניות לבניית יכולות מוסדיות ברוח תהליך בולוניה והאיחוד האירופי. פרויקטים רבים שהאיחוד מפעיל ברחבי היבשת (וגם מחוצה לה) מנסים לשלב את התרבויות המקומיות עם נרטיב כלל אירופי ולקדם לימוד ההיסטוריה של האיחוד, חינוך לעתיד משותף, פרויקטים תרבותיים ברחבי היבשת וכדומה. המטרה היא לקרב את התלמידים בגילאים השונים אל האיחוד האירופי כישות, וליצור קירבה והיכרות בין אזרחי האיחוד מהמדינות השונות. בתחום התרבות והתקשורת מייצר האיחוד קבוצות שיח משותפות, מעודד יצירה משותפת ומקצה לכך תקציבים, ומנסה לייצר הפקות חוצות יבשת אשר יתחרו בשוק האמריקאי.

תכנית ארסמוס

תכנית ארסמוס היא תכנית חילופי הסטודנטים של האיחוד האירופי שנוסדה בשנת 1987 ונועדה לקדם שיתופי פעולה אקדמיים בין אוניברסיטאות במסגרת העמקת תהליך האינטגרציה האירופי. במרוצת השנים התרחבה התכנית בהיקף התקציבים המושקעים בה, גדל מספר הסטודנטים המשתתפים בה וכך גם מספר תחומי הפעולה המתקיימים במסגרתה.

התכנית נחנכה לראשונה ביוני 1987, לאחר משא ומתן בין המדינות החברות באיחוד, ובמסגרתה השתתפו 3,244 סטודנטים בין 11 ממדינות האיחוד. במהלך שני העשורים הבאים הצטרפו לפרויקט מדינות נוספות מחוץ לאיחוד האירופי שהרחיבו את תחומי הפעולה של התכנית באופן משמעותי. בשנת 2014 נפתחה באופן רשמי תכנית ארסמוס+ (ERASMUS+) שתקציבה עומד על כ-14.7 מיליארד אירו עד לשנת 2020. במסגרתה התאחדו מספר תכניות של שיתופי פעולה אקדמיים על מנת לקדם תכניות חינוכיות, הכשרות מעשיות, קידום נוער וספורט. התכנית נועדה לקדם את האסטרטגיה האירופית בממד הכלכלי, הרחבת אפשרויות התעסוקה וקידום שוויון חברתי והכלת הכלל. כמו כן, התכנית רואה חשיבות עליונה -בקידום אסטרטגיית חינוך והכשרה משותפים וכן בקידום בני נוער וספורט.

התכנית מתמקדת במספר תחומים במטרה לממש את מטרותיה: (1) הכשרת מבוגרים לשוק העבודה, בעיקר בתחומים בהם יש ביקוש מעשי. (2) צמצום האבטלה בקרב צעירים ואחוזי הנשירה מבתי ספר וכן קידום השתתפות אזרחית דמוקרטית (3) עידוד שיתופי פעולה אקדמיים בין אוניברסיטאות, מחקרים משותפים וחילופי סטודנטים. גם מדינת ישראל משתתפת בפרויקט ארסמוס+ ומשרדי התכנית בארץ מקדמים פעילויות מידע וקידום התכנית, הכוללים סמינרים וימי עיון, וכן מסייעים בהגשת הצעות לפרויקטים ומילוי הטפסים הרלוונטיים ובמציאת שותפים פוטנציאלים. ישנם מחקרים המטילים ספק ביכולותיה לממש את המטרות המקוריות שלשמם הוקמה. מחקרים אלו מערערים על טיב יכולת ההכלה שלה והחתירה לשוויון, תוך בחינת חסמים סוציו-אקונומיים ותחומי הלימוד של המשתתפים. מחקרים נוספים אף מצביעים על מגמתיות בבחירת סטודנטים בעלי יכולות אקדמיות גבוהות ואוניברסיטאות פרטיקולריות שבהן הסטודנטים מרגישים אירופים ממילא. עם זאת, חוקרים אחרים מצביעים על התגבשותה של זהות פן-אירופית הולכת וגוברת ביבשת ובה תכניות שיתוף פעולה כמו ארסמוס מהוות נדבך משמעותי.

*ערך זה נכתב בעזרתו של איתי שבתאי.

 

תרבות וספורט, מקרי בוחן

האירוויזיון היא תחרות שירה שנתית המאורגנת על ידי איגוד השידור האירופי שנוצר ב-1950 כחלק משיתוף הפעולה בין מדינות מערב אירופה לאחר מלחמת העולם השנייה, ובעקבות התפתחות שידורי הרדיו. האיגוד הקים רשת העברה סדירה של שידורים חיים לכל המדינות החברות. בהשראת פסטיבל סן רמו האיטלקי, ייסד תחרות שירים שנתית שתועבר בשידור חי לכל המדינות המשתתפות וב- 24 במאי 1956 נערכה תחרות הזמר הראשונה של האירוויזיון בהשתתפות שבע מדינות בלוגאנו שבשוויץ (שזכתה במקום הראשון). במרוצת השנים החלו מדינות רבות מאירופה ומסביב לעולם להשתתף בתחרות ומסוף שנות ה- 80 משמש האירוויזיון גם ככלי פרסום, בעיקר באמצעות מתן חסות לשידור כולו או באמצעות פרסומת סמויה המשולבת בקטעי מעבר. בראשית התחרות היה בסמכותו של "חבר המושבעים", שהורכב מנציגים של המדינות השונות, לדרג את המדינות המתחרות. ובתחילת המאה ה-21 החל גם קהל הצופים להשתתף בהצבעה באמצעות הטלפון או שליחת הודעת טקסט. לתחרות משמעויות לאומיות רבות ועוד בראשית דרכה שימשה כבמה למדינות המעוניינות להציג את תרבויותיהן הייחודיות בעזרת שילוב סמלים, נראטיבים, שפה והיסטוריה. כמו כן התחרות משמשת להאחדה וליצירת זהות אירופית חדשה וגם לטיפוח הזהות הייחודית של כל מדינה.

 

תחרות האירוויזיון מציגה תהליכים פוליטיים לאומיים וחברתיים ומהווה פלטפורמה להבעת רעיונות של הממשל וכן להצגת עמדות שונות של קהילות ופלגים שונים בנושאים שלעיתים שנויים במחלוקת.

דוגמה לכך היא הטרנסג'נדרית הראשונה שהשתתפה וזכתה באירוויזיון ב-1998, דנה אינטרנשיונל, שלזכייתה משמעויות מרחיקות לכת על תהליכי המאבק לקידום השוויון של הקהילה הלהט"בית בכלל ועל ההתייחסות שניתנת לקהילה הטרנסג'נדרית ולמעמדה בפרט. התחרות גם יוצרת דינאמיקה מרתקת שבה לאומים מרגישים אהדה והזדהות כלפי לאומים אחרים, ואחד המאפיינים המובהקים של התחרות הוא מאפיין ההשתקפות. פירושו של דבר הוא שהשינויים הגלובליים המתאפיינים, בין היתר, בתמורות פוליטיות, הפיכות, מחאות, שחיתויות ועוד, משתקפים על הבמה שניתנת לאומנים להצגת שינויים אלו, להבעת עמדה ודעה לגביהם וכן לקריאת תיגר על סוגיות שונות.

*ערך זה נכתב בעזרתם של בר זימיליס ואלון סטרימלינג.

"חוק בוסמן" הינו פסק דין שהתיר לשחקני כדורגל לעזוב את קבוצותיהם בתום החוזה וביטל את ההגבלים שהוטלו על קבוצות הכדורגל מלשתף יותר ממספר מסוים של שחקנים לא מקומיים בקבוצותיהם.

 

בדצמבר 1995 פסק בית-המשפט האירופי לצדק בלוקסמבורג, המשמש כבית-המשפט המרכזי של האיחוד האירופי, לטובתו של שחקן הכדורגל הבלגי דאז, ז'אן מארק בוסמן, שביקש לעבור מ"מועדון הספורט המלכותי של ליאז'" לקבוצה בצרפת עם תום חוזהו בשנת 1990. היות ובשנים אלו שחקנים נאלצו לקבל את אישורם של מועדוני הכדורגל שאליהם השתייכו, ליאז' דרשה מהקבוצה הצרפתית לשלם עבורו וכשנענתה בשלילה היא סירבה לשחררו. בשל כך עתר בוסמן לבית-המשפט האירופי לצדק במסגרת סעיף 13 של חוקי התאחדות הכדורגל הבינלאומית וסעיף 48 של אמנת רומא המתיר לאזרחי האיחוד לשחק בקבוצות של המדינות החברות מבלי להיחשב כזר. בית-המשפט פסק לטובתו וקבע כי אין להגביל מעבר של שחקן כדורגל בתום חוזהו, וביטל כלא חוקי את הנוהג שאפשר לקבוצה למנוע את שחרור השחקן כל אימת שהיא משלמת לו משכורת, גם אם אין לו עניין בזאת. בנוסף קבע בית-המשפט כי שחקני כדורגל, וספורטאים בכלל, המחזיקים באזרחות באחת מהמדינות החברות, אינם נחשבים זרים בקבוצות של מדינות האיחוד ובכך בוטלה הכללתם בהקצאת השחקנים הזרים בקבוצה שבהם ישחקו. עם זאת עדיין קיימות מגבלות המשתנות ממדינה למדינה בנוגע לשיתוף שחקנים זרים.

 

חשוב לציין כי "חוק בוסמן" הוביל לשינויים דרמטיים במגוון ענפי הספורט באיחוד האירופי, ובפרט בכדורגל. יש הטוענים כי החוק הוביל שחקנים רבים לעבור בין קבוצות למען רווח כספי גדול יותר, וכי החוק פגע בכלכלת הקבוצות שהחזיקו באקדמיות כדורגל שנועדו לפתח שחקנים במדינתן במטרה למכור אותם לקבוצה נחשקת יותר במדינה. כמו כן, קבוצות החלו לייבא שחקנים זולים יותר ממדינות אחרות באיחוד ובכך נפגעו שחקני מדינתם. במסגרת זו הועלו טענות הנוגעות לפגיעה בזהות הלאומית של קבוצות הכדורגל, בפרט באלו המורכבות ממעט שחקנים מקומיים, וניתן להיווכח לזאת שלא פעם קבוצה שיחקה עם הרכב שלא כלל ולו שחקן אחד ממדינת הקבוצה.

 

עם זאת, יש לראות בשינוי זה חלק משמעותי בתהליך האינטגרציה האירופי שמתבטא בחיזוק הסולידריות בין המדינות באיחוד ובגיבוש הזהות הפן- אירופית. נדידתם של כדורגלנים בין הקבוצות ברחבי המדינות החברות תרמה לרב-גוניות האירופית, חיזקה את חשיבות ההכלה וההכרה של זהויות אחרות וכן הובילה להעמקת הקשר והאחדות בין מדינות האיחוד. קבוצות כדורגל החלו לחפש שחקנים ברחבי האיחוד ולהקים אקדמיות מחוץ למדינתן במטרה לאתר שחקנים ממדינות אחרות ולפתחם מקצועית. פתיחות זו הובילה לחיזוק כלכלת הספורט ברחבי האיחוד, להרחבת היצע העבודה וכן לחיזוק התשתיות המקומיות בפרט באזורים שבהם הוקמו האקדמיות.

*ערך זה נכתב בעזרתו של רועי גלר.

סמלים

 

 לאיחוד האירופי מגוון סמלים שנועדו לבטא את אחדות המדינות החברות, בו בד בבד עם שמירתן על זהות ייחודית. אתגר זה בא לידי ביטוי במוטו שאימץ האיחוד האירופי ואשר עמד במרכז ההכרזה הרשמית של האיחוד ביום אירופה 2004: "מאוחדים בגיוון התרבותי" ("united in diversity"). דגל האיחוד האירופי מייצג את אחדות אירופה לא רק במובן המדיני הצר, אלא גם במובן רחב יותר, של זהות וערכים כלל אירופיים. מעגל של 12 כוכבים מוזהבים מסמל סולידריות והרמוניה בין תושבי האיחוד. מספר הכוכבים בדגל נבחר בשל היותו מקושר בתרבויות רבות לשלמות, לדיוק ולאחדות. ההמנון האירופי הלקוח מהסימפוניה התשיעית של בטהובן - "האודה לשמחה". בשל הבדלי השפה, מנוגן ההמנון האירופי כקטע מוזיקלי ללא מלים.

 

מעצורים

הבדלי דת- אירופה נתפסת ומצטיירת כיבשת נוצרית, אך חיים בה גם עשרות מיליוני בני דתות רבות אחרות. האיחוד שם לעצמו למטרה לנסות ולקרב בין הדתות, ובכל אמנותיו הוא חותר למניעת אפליה דתית. בשנים האחרונות היו לא מעט עימותים על רקע דתי במדינות האיחוד: התנגשויות ענק בפריז, בדנמרק, בגרמניה, ואירועים כאלה קורים מידי שנה בשנה גם בבלגיה, אנגליה, ספרד ועוד.

 

משפט ומסורת משפטית

 

 המשפט מהווה בסיס מאחד לזהות האירופית המשותפת, כיוון שכדי להצטרף לאיחוד יש לאמץ את בסיסו של המשפט האירופי. מנגד, אופיין השונה של מערכות המשפט של המדינות השונות מקשה על תחושת הזהות המשותפת. הקושי מתעצם ככל שהאיחוד מתרחב, ובמיוחד בהרחבותיו האחרונות למדינות מזרח אירופה, אשר פער גדול באופי השלטוני/ חקיקתי/ משפטי התגלה בינן לבין מדינות מרכז מערב אירופה. לפעמים מתקשות המדינות לקבל את עולה של המערכת המשפטית האירפית העל- לאומית הגוברת על מערכת המשפט והחוק המקומית, אך מעבר לכל ספק, בית המשפט האירופי הינו גוף חזק ומרכזי באיחוד האירופי ובונה את עליונותו מעל מערכות המשפט המקומיות (ע"ע משפט אירופי).

 

פוליטיקה

 

מסורת פוליטית וצורת ממשל היא עוד נושא לקשיים בדרך ליצירת זהות אירופית. לשאלה הפדרטיבית/ קונפדרטיבית, כיצד יגדיר עצמו האיחוד האירופי, יש תשובות ואפשרויות רבות. יש המדרבנים להתקרבות ויש להתרחקות, וגם מה שמקובל על מדינה מסוימת היום, לאו דווקא יהיה כך כאשר הממשל יוחלף. המערכות הפוליטיות של כל מדינה ומדינה שונות. יש באירופה רפובליקות נשיאותיות, דמוקרטיות בראשן עומד ראש ממשלה, ומונרכיות חוקתיות. הפרלמנט שונה בין מדינה למדינה ומעורבות האזרח בפוליטיקה הפנימית אינה זהה. עם זאת, משנת 1979 נערכות בחירות דמוקרטיות, כלליות וישירות לפרלמנט האירופי. האזרח האירופי לא תמיד מתעניין באיחוד ובמוסדותיו, ובבחירות האחרונות רק 43% מכלל בעלי זכות הבחירה הצביעו לפרלמנט, אם כי אחוז ההצבעה משתנה מאוד בין מדינה למדינה. הפרלמנט יוצר קשר ישיר עם אזרחי האיחוד האירופי והמפלגות בו פועלות על פי סדר-יום אירופי ולא על פי שיוך לאומי, כאשר חברי הפרלמנט האירופי פועלים לעיתים כנגד האינטרסים הלאומיים (להרחבה בנושא ע"ע פוליטיקה).