1965 אמנת המיזוג

והחוק האירופי האחיד 1986 

אמנת המיזוג

בשנת 1965 נחתמה "אמנת המיזוג", אשר ידועה גם בשם "אמנת בריסל". אמנה זו מיזגה למעשה את שלוש האמנות, אשר היוו שלוש קהילות נפרדות מבחינה משפטית, לכדי קהילה אחת. אמנה זו הובילה ליצירת פרלמנט אחד, נציבות משותפת אחת, מועצה אחת ובית משפט אחד אשר נקרא בית הדין האירופי לצדק. איחוד האמנות יצר את "הקהילה האירופית" (EC), כאשר חברות באמנה אחת חייבה את מי שתרצה בעתיד להצטרף להיות חברה בשתי האמנות הנוספות.

לאחר הכפלת גודלו של האיחוד (הצטרפו 6 מדינות נוספות: אירלנד, בריטניה ודנמרק בשנת 1973, יוון בשנת 1981 וספרד ופורטוגל בשנת 1986), לצד קיפאון באינטגרציה הכלכלית- חברתית, הוחלט לבצע מהלך שיעורר את הקהילה האירופית, ירענן את האמנות הישנות, ויתאים אותן לעידן החדש.

 

חוק איחוד אירופה

חוק איחוד אירופה (SEA - Single European Act), בהנהגתן של צרפת וגרמניה פעלה למען יצירת שוק משותף אמיתי. מבחינה כלכלית זהו שלב אחד לפני השלב הגבוה ביותר באינטגרציה כלכלית – איחוד מוניטארי. המהלך החל בשנת 1985, והמשימה הוטלה על הנציבות בהנהגתו של ז'ק דלור (Jacques Delors). הנציבות הגישה בשנת 1987 את המלצותיה לתיקון האמנות, תוך מהלכים של סטנדרטיזציה כלכלית בתחומי מסחר ושירותים, הקלה על תנועת אנשים ביבשת (על פי הסכם שנגן אשר נחתם פחות משנה לפני כן) וכדומה. תאריך היעד לביצוע הרפורמות היה סוף 1992.

אחד הדברים החשובים שיצר חוק איחוד אירופה (SEA), הוא שיתוף פעולה פוליטי שהונע על ידי התהליך הכלכלי לכינון מדיניות חוץ משותפת (EPC). שינוי נוסף היה שלא כל הצבעה צריכה להתקבל פה אחד וניתן לקבל החלטות ברוב משוקלל, דבר שהקל על קידום יוזמות וחקיקה משותפת.

 

הסכם שנגן נחתם מעט לפני החתימה על חוק איחוד אירופה. הסכם זה יצר מרחב של מדינות, אשר בהן הותרה תנועה חופשית של אנשים (עוד על שנגן בפרק חברה אירופית).