האיחוד האירופי וסוגיות דת

נושא הדת באיחוד האירופי סבוך ביותר. באיחוד האירופי ישנם למעלה מ-500 מיליון אזרחים, רובם נוצרים, אך גם בנצרות ישנם זרמים רבים: הקתולים באירלנד, פורטוגל, פולין, צרפת, ספרד ואיטליה שונים בתפיסת עולמם מן האורתודוכסים ביוון, אשר שונים מן הרוב הפרוטסטנטי בגרמניה ובאנגליה. כל אחד מזרמים אלה מתחלק לקבוצות- משנה – לותרנים, אוונגליסטים, קלוויניסטים ועוד. לכל אלה מצטרפים זרמים דתיים קטנים יותר שחלקם הגיעו מן המזרח הרחוק וגם אתיאיסטים רבים. מתוך 27 חברות האיחוד, רק לחמש שיוך דתי אחד ישיר, כלומר קשר בין דת למדינה: ביוון (הכנסייה היוונית), מלטה (הכנסייה הרומאית- קתולית) וקפריסין (הכנסייה האורתודוכסית קפריסאית). עד שנת 2000 גם בשוודיה היה קשר ישיר בין הכנסיה למדינה.


בגרסתה המקורית, אין באמנת האיחוד האירופי כל אזכור דתי. לקראת החתימה על אמנת ליסבון החלו להישמע קולות אשר קראו לכלול סעיפים דתיים שיאזכרו את אלוהים או את הנצרות באמנה, בטענה שאירופה הינה יבשת נוצרית. הצעות אלה זכו לתמיכה רבה מצד הכנסייה, אך לבסוף לא נקבע נוסח יותר פשרני. בשנת 2007 הבטיחה קנצלרית גרמניה אנגלה מרקל לאפיפיור לנסות ולהשפיע על הכנסת סעיפי דת לאמנה הנרקמת. הבטחה זו יצרה מבוכה ומתח רב בין חברות האיחוד ולבסוף גם ניסיון זה כשל.

 

האיחוד האירופי עיגן בחקיקה את חופש הדת והאמונה. כך קבע האיחוד באמנת זכויות היסוד שלו: "כל אדם זכאי לחירות המחשבה, המצפון והדת. זכות זו כוללת את החירות לשנות דת או אמונה וחופש, לבד או בקהילה עם אחרים, בפומבי או בפרטיות, לדת או אמונה במניפסט, בפולחן, בהוראה בפועל ובשמירת הדת ומנהגיה". מסוף שנות ה-80 ועד סוף שנות ה-90 המשיך האיחוד לחוקק חוקים נגד קסנופוביה ובעד חופש דתי. נשיא האיחוד דאז, דלור (ע"ע), הקים קבוצת שיח בנושאי דת וכנסייה, אשר מטרתה הייתה לקדם הבנה והכרה הדדית בנושאי דת.